כששתי מרפאות נפגשות קורים נסים.
מה שמקסים בעיניי בנסים האלה הוא היכולת שלנו לחוש שכל ריפוי שאנו עושות בפן האישי מהדהד לסביבתנו.
כל ריפוי אישי הוא קולקטיבי.
משתפת אתכם בריפוי עצמתי שעברתי שלשום עם מיטל גבע, מרפאה קסומה.
אל מיטל פניתי לטיפול בשיטת תטא הילינג במטרה לפתוח את השפע בקליניקה שלי.
לא ממקום שחסר לי משהו בפן החומרי, אלא מראיה בהירה שיש משהו בתוכי, אמונות שנמצאות בצד החשוך של התודעה, שאינני רואה והן חוסמות את ההתפתחות שלי כמטפלת מינית ומורה למיניות רוחנית.
פניתי למיטל, לא בגלל שיטת התטא, אלא בזכות החיבור המקסים שהיא עושה בין הרוח לחומר ובזכות הגמישות שלה לקחת שיטה ולהנגיש אותה בפן המתאים ביותר באותו הרגע.
פתחנו בשיחה של כחצי שעה שבה שיתפתי את מיטל בכל מה שאני רואה שחוסם אותי/מגביל אותי.
ראיתי שלמרות כל האומץ שלי וכל הפתיחות שלי וכל הידע שצברתי, עדיין יש בי מידה לא מבוטלת של מבוכה ובושה מ"מה יגידו" קרוביי על העובדה שהחלטתי להיות מטפלת מינית וללמד מיניות מקודשת.
העמקנו קצת לתוך הרגשות והתחושות והגענו למה שהרגיש כשורש רגשי עמוק: המקום של הכבוד.
האם זה מספיק מכובד להיות מטפלת מינית? אולי החברה תחשוב אותי לאישה לא מכובדת. ואז ילעגו לי, יצחקו עלי, ינדו אותי, יצלבו אותי בכיכר העיר.
יצאנו למסע לפגוש את השדים.
מיטל לקחה אותי למסע בזיכרון העתיק שלי.
הגעתי לבית מרזח באנגליה של המאה ה 19 בערך. מתחת לאדמה. על פני השטח חיה חברה "אצילית", עשירה, מנומסת ו"מכובדת" שחלק ניכר ממחשבות ורגשות האנשים מוסתרים. מוחבאים. הכל נראה ב"כאילו". בקיצור – צביעות לבושה בהידור.
גרם מדרגות אפל הוריד אותי למסבאה ששימשה את בני מעמד המשרתים.
שם, במסבאה, כולם התנהגו באופן משולח רסן. בחופש אך בבוטות, בעיקר בכל הנוגע למיניות. החופש היה נחלת הגברים בעיקר, מזוקנים, כרסתנים, נוטפי בירה, מנכסים לעצמם כל משרתת שתחפץ ליבם. ושם הייתי אני. משרתת כבת 30 , שגופה ומיניותה נרמסת, נגזלת, שכבודה העצמי נתון בידיים של אחרים.
כאב גדול ובלתי נסבל.
תוך שאני מתבוננת בתמונה, רואה את שורש האמונה שכבודי העצמי נתון בידי אחרים,
שחררתי אט אט את הכבלים שחיברו אותי אל האמונה הזאת, בעזרתה האוהבת, הרכה, העוטפת והנאמנה של מיטל.
יחד עם האמונה שכבודי העצמי נתון בידי אחרים, ומיניותי נגזלת משליטתי, ראיתי איך שכבות-שכבות של כובד דבקו בכבד שלי, שכבות שהכבידו על התנהלותי בעולם והפריעה את הקלילות, את משחק החיים. שלחתי גם לכבד שלי ריפוי ואהבה.
בתום התהליך האישי, התבוננתי בחוויה הקולקטיבית של נשים, החוששות להתחבר למיניותן עקב חשש לכבודן. חשש להיחשב נשים "לא מכובדות". כמה סירוס, כמה הלקאה עצמית, כמה בושה ומבוכה להיות מי שנוצרנו להיות: אדם, אישה, יצורים אוהבים, מודעים, מיניים ויוצרים.
אז מה היה לנו פה?
פחד שחיבור וביטוי של המיניות שלנו רומס את כבודנו.
אמונה שכבודנו נתון בידי אחרים,
והקשר בין הכבוד לתחושת הכובד
תודה לך מיטל יקרה על הליווי הרוחני.
זו הזדמנות נפלאה להרחיב את המושג ליווי רוחני.
אין זה ליווי לנוטים למות בלבד. אלא ליווי בין ממד רוחני לממד גשמי דרך הרגשות.
ליווי של החלקים שעלינו לתת להם למות בתוכנו, כדי שזרעים חדשים יוכלו לנבוט וללבלב.
איזו זכות, תודה אהובה.
מאחלת לכולנו מסע מעצים ואוהב, בחזרה לאהבה, למיניות בריאה ושופעת, לחדוות היצירה ושמחת החיים.