אני אתה ואת.
כן!!
זה פרדוקס ענק. הנשמה רוצה והלב פוחד.
לפעמים אני פוגשת בעצב ענק את הפחד שלי מקרבה. פוחדת שהבטן החשופה שלי תבהיל, תבריח. אני פוגשת את הפחד הזה מול אנשים שאני הכי-הכי רוצה את קרבתם. ואז אני עצמי נבהלת מעוצמות הפחד שלי ומסתגרת. זה בדיוק הפרדוקס שבפחד מקרבה.
הוא מרחיק אותנו מהאנשים שאנו הכי רוצים את קרבתם.
האוטומט הנקבי הוא לענות על השאלה הזאת – לא אני. מה פתאום אני? אני כמהה לקרבה. אני הרי יוזמת קרבה. משתוקקת לה יומם וליל. זה הוא שפוחד.
האוטומט הזכרי הוא לענות על השאלה הזאת – לא אני. אני לא פוחד. אני פשוט לא תמיד צריך כל-כך הרבה קירבה.
בתוך כל אחד מאתנו קונפליקט בלתי פוסק עם הקרבה. הנשמה והלב של כולנו כמהים לקרבה. כן.
אני מעזה לומר שאין אדם על פני האדמה הזאת שבאמת רוצה להיות לבד. נכון, יש הבדלים בנינו במינונים שהנפש זקוקה לקרבה. אבל ההבדלים האמתיים קטנים בהרבה ממה שנדמה לנו. משום שפחד מקרבה מתחפש אחרת אצל הנקבי והזכרי ואז נדמה כאילו נשים רוצות קירבה יותר מגברים. זו טעות רווחת.
קרבה זו מיומנות נלמדת. אבל למרבה הצער אף אחד לא מלמד אותנו את המיומנות הזאת. במקום זה מלמדים אותנו "לא לגלות את כל הקלפים", "אי אפשר לסמוך על אף אחד" ועוד אמירות של נפרדות שספגנו כל אחד עם הווריאציה ששמע בבית או שהסיק מתוך התנסויות חייו.
קרבה מבקשת חשיפה של הקרביים. אינטימיות עמוקה קודם כל עם עצמינו. עם הכאבים הכי גדולים שלנו. להכיר בהם, לפגוש אותם ואז לשתף אותם. להיות חשופים לגמרי. וזה מאד מפחיד להיות חשופים לגמרי. כי אולי האחר ייבהל ממה שיראה בתוכנו. ואולי אנחנו ניבהל ממה שנראה אצל האחר. ואולי אנחנו ניבהל ממה שנפגוש בתוכנו.
הפחד שלנו מקרבה נסתר אפילו מעינינו שלנו. תת המודע מיצר לנו תמונת היפוך מתעתעת ומספר לנו סיפורי מעשיות שאפילו אנחנו מאמינים להם.
בימים האחרונים ביקשתי מהרוח שלי להראות לי עוד רובד שטרם ראיתי בבהירות עד עכשיו.
מה שגיליתי זה שהאוטומט הנקבי מפחד מגילוי האמת הפנימית והשלכותיה והאוטומט הזכרי מפחד מחשיפת הרגש כי פתאום יתגלה הפחד.
הרצון הלא מודע להסוות את הפחד מן הקרבה, מוביל את הנקבי אל ניתוח רגשי והתנהגותי של האחר. כדי לא לפגוש איזו אמת פנימית עמוקה בתוכך, כזאת שאת מפחדת מהשלכותיה.
אצל הזכרי, הרצון הלא מודע להסוות את הפחד מן הקרבה מוביל אותו לברוח מהרגש אל העשייה הקונקרטית.
"אני מאד עסוק" או "לא מתאים לי לדבר על זה עכשיו" הם התירוצים האוטומטיים של הזכרי.
"הוא לא מוכן לפגוש את הרגשות של עצמו" או "הוא לא יכול להבין אותי" הם התירוצים האוטומטיים של הנקבי.
אז מה עושים?
קודם כל מודים בו. בפני עצמינו קודם כל. שהוא קיים. הפחד מהקרבה. פוגשים אותו. נושמים אתו. ברזולוציות הכי קרובות שאפשר. שמים אותו תחת מיקרוסקופ אלקטרוני. כזה שמסוגל להגדיל את הדבר הנבחר עד כדי כך, שהשדים הנסתרים מעינינו נגלים ואז אנו למעשה רואים שאלה אותם שדים אצל כולנו. ואותה הכמיהה לקרבה.
