אז מה זאת אהבה?
שאלת מיליון הדולר
במאמר רגשות, ציינתי שדרך העולם הרגשי הנשמה שלנו לומדת שיעור בחיים ועל העובדה שרגש אינו המציאות עצמה, אלא חוויה סובייקטיבית.
אולם, האם אהבה יכולה להיכנס לסל אחד עם המושג "רגשות"? התשובה אולי תפתיע אתכם, אבל לפי תפיסתי לא.
במאמר זה אנסה להציע לכם תפיסה קצת שונה למושג המדובר, הנחשק והמתעתע – אהבה, ואולי, ללא משוא פנים, ולשפוך קצת אור חדש על החיים.
רבות נכתב ונאמר על אהבה. רבים החוקרים בנושא אהבה ויש אף הטוענים כי גילו את סוד הקסם, אם בפענוח של אותות חשמליים במוח, במחקרים על השפעת חוש הריח על התאהבות ועוד. 
רוב המחקרים אגב, מתייחסים למה שנקרא בפי הציבור "אהבה רומנטית" , ויש מחקרים על אהבת הורים לילדיהם, על השפעתה של אהבה "חברית" על הבריאות (בעיקר על חברות בין נשים) ועוד.
אם נעמיק במחקרים אלו, נראה שבכולם, כאשר מתייחסים למושג אהבה, תמיד נשמע מאחורי הקלעים את מה שנתפס בעיניי האנושות, כביכול, כהפך מאהבה – דהיינו – שנאה. על שום מה? משום שרגשות הם הפכפכים, הם מתעתעים, כמו המציאות, גם הרגשות משתנים בכל רגע ורגע. ברגע אחד אוהבים וברגע הבא שונאים.
אם כך אכן הדבר, האהבה מכילה גם את ההפך ממנה. הרשו לי להציע ראייה אחרת של אהבה:
אהבה איננה עוד רגש, אלא היא מהות.
איכותה של מהות האהבה היא כשל מעיין של מים זכים הניזונים מאורו של הבורא, ולכן היא בלתי מתכלה. אהבה היא טהורה וכאשר חשים אותה (ובמכוון אינני אומרת "מרגישים" אותה, אלא חשים אותה) היא אינה נחווית כרגש, אלא כמקום שקט ורוגע בתוכנו הנובע ללא הרף.
אהבה היא מקום מואר של שמחה בתוכנו, שמחת הבריאה. מהותה רציפה ושקטה. אין היא רוגשת וגועשת, אין היא יודעת את תהומות התסכול, הייאוש, הטינה, השנאה. אהבה היא הנשמה עצמה. היא האלוהות.
כאשר בני זוג מגיעים למבוי סתום בזוגיות, נשמע לעתים קרובות את הביטויים "נגמרה האהבה", "האהבה איננה כשהייתה", "האדם שפעם אהבתי, עכשיו אני מתעבת" ועוד. מה שבאמת קרה הוא רצף של אי הבנות, פרשנויות שגויות, תסכולים מצטברים, השלכות רגשיות, דעיכת המשיכה, דעיכת ההערכה, החיבה, תחומי העניין, הקרבה ועוד. אין לכך קשר לאהבה אמתית.
האהבה היא המעיין שבתוכנו, מהות נשמתנו, ולכן אין היא יכולה למות כשם שהנשמה איננה מתה, אלא הגוף והנפש הם שמתכלים.
בשם האהבה נעשים בעולם מעשים איומים, שהאנושות לעיתים מהללת ומפארת, בדיוק כפי שבשם האלוהים נעשים מעשים איומים. את שם האהבה נושאים לשווא בדיוק כפי ש נושאים לשווא את שם אלוהים.
יש האומרים שהאהבה טומנת בחובה אושר וסבל גם יחד. כך נעים הרגשות בין תקווה לייאוש. אולם, כאשר האדם חווה את הנביעה העמוקה של האהבה בתוכו, הוא חיי את חייו בתחושה של תנועה רציפה, המושפעת מרגשותיו, אך איננה מנוהלת על ידם. כאשר האדם נמצא במצב של אהבה, נפתח בפניו מרחב חדש של התפתחות, מרחב זך ונקי. האהבה נמצאת בכל דבר, בכל בריאה. באדם, בטבע, במרחב. לשווא נרדוף אחר האהבה ולא נשיג אותה, כי היא נמצאת בתוכנו. אנו רודפים אחר מה שנדמה לנו שהוא מושא אהבתנו. אהוב, ילד ואף רכוש. אך כאשר השגנו את מושא האהבה המדומה, אנו כבר במרדף אחר מושא האהבה הבא.
את האהבה נוכל לפגוש בכל רגע, בריח, בצבע, בצליל. אי אפשר לתפוש אותה. הרדיפה אחר האהבה נובעת ממקום של חסך, אך לא חסך באהבה. יתכן שמדובר בחסך בקרבה אנושית, בזוגיות, בצחוק של ילד, געגוע או כמיהה למשהו שלא נמצא באותו רגע בהישג ידינו. אולם האהבה, היא משהו שאי אפשר לנכס ואיננה נראית כפי שאנו מדמיינים.
לכן, היפוכה של האהבה אינו קיים., כפי שלא קיים ההפך מאלוהים. כאשר אנו מתרחקים או מאבדים את הקשר עם המעיין הזך של האהבה שבתוכנו, אנו נמצאים במצב של שכחה, שכחה של האהבה. כאשר האהבה נשכחת, הפחד תופס את מקומה. כאשר הפחד מזדחל אל תוך מרחב האהבה שבלב, נכנסים אתו רגשות דחוסים נוספים שאינם מיטיבים עם בריאותנו, כגון כעס, אכזבה, טינה, נקמה, בלבול, הלקאה עצמית ועוד. כל זה נשמע אולי מאד יומרני ו"רוחני", בלתי ניתן למימוש. יש שיאמרו – "אני לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב את כולם". על פניו זה באמת נכון, אלא שהשימוש במילה "אהבה" במקרה זה נעשה בצורה שגויה, לדעתי.
איננו יכולים להיות חברים של כולם. יש לנו העדפות אישיות, נטיות דומות או שונות, תכונות שונות שלעתים בתדר שונה מן האחר , ויש לנו גם נסיבות קארמתיות שיצרנו או שנוצרו בהלך חיינו ועלינו להתמודד איתן (קארמה על קצה המזלג: "זהו סך כל מעשיו של האדם – בעבר, בהווה ובעתיד. השפעתם המצטברת של המעשים משפיעה באופן ישיר על המציאות – ומכך משתמעת אחריותו האישית של כל אחד על חייו" ). מכאן נובע גם שאין זאת אומרת שחברויות אינן מסתיימות, אין זאת אומרת שחיינו נטולי כאב או עימותים, אלא שאנו יכולים להשתדל להתמודד איתם ממקום של אהבה.
למה הכוונה, מקום של אהבה?
להתמודד עם עימות או חיכוך ממקום של אהבה זאת אומרת לא להיות בעד או נגד, אלא לראות את המציאות ולראות מה המציאות מבקשת לצורך התפתחות, ללא שיפוט, כעס או אכזבה.
בלבול נוסף בהקשר לאהבה היא התפיסה שאפשר לתת אהבה. אם אפשר לתת אהבה, אז אפשר גם להציב תנאי לנתינה או לא להציב תנאי (אהבה ללא תנאי). אלא שכאשר אנו אומרים "אהבה ללא תנאי" זוהי כבר התניה. זהו אוקסימורון. אנו יכולים להיות באהבה. להיות במקום של אהבה, לחוש את המקום הזך הזה בתוכנו, ואז לחוש אותו נובע.
ממליצה להמשיך למאמר הבא: עוד שיחה על אהבה. שיחה טרנסאטלנטית עם בתי החכמה.
