במאמר הקודם – מה זאת אהבה כתבתי את הרהוריי על אהבה והצעתי גישה האומרת שאהבה אינה רגש אלא מהות הנשמה, המהות האלוהית. בתי הבכורה, הקוראת המאתגרת שלי, קראה וחזרה אליי בשאלות, ומתוך שאלותיה נולד המאמר הנוכחי.
וכך שאלה:
אז אין חסך באהבה? זה חסך אחר שאנחנו מבלבלים עם אהבה? מדוע אנחנו מבלבלים ביניהם, וכשזה קורה, מה זה אומר על האהבה שלנו? שאנחנו לא באהבה? (מהמושג של 'להיות באהבה', כמו שכתבת). אז איך מבדילים ביניהם? צריך לענות על הצורך באהבה או בחסך האחר?
אנסה להשיב על שאלותייך בתי …
אין דבר כזה, חסך באהבה (מוזר, נכון?) אהבה היא הנשמה עצמה. לכן כל עוד נשמה באפינו, אין לנו חסך בנשמה/אהבה.
אלא מה? כפי שהסברתי, אנו שוכחים את הקשר הישיר אתה ולכן חווים/חשים חסך באהבה. לנפש יש צרכים רבים; השניים העיקריים שבהם: הצורך הגדול ביותר של נפש האדם הבוגר, כפי שאני מבינה אותו, הוא הצורך במשמעות. להרגיש שאנחנו משמעותיים.
צורך במשמעות
צורך זה מתפרש אצל רוב בני האדם באופן כזה: "אם אוהבים אותי, אני משמעותי. אם לא אוהבים אותי, אני לא משמעותי". לכן אנו חווים צורך באהבה ממישהו. כדי להרגיש משמעותיים. אולם, כאשר אנו מוצאים את המשמעות בתוכנו, אז אנו גם מרגישים מלאים באהבה, ללא תלות בביטויים חיצוניים. זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של הנפש: כאשר אנחנו מרגישים משמעותיים, אז אנחנו גם מרגישים שאוהבים אותנו. כלומר, כאשר אנו מוצאים את המשמעות, פוחתת ההזדקקות לאהבה החיצונית, ואז גם האהבה הכי מורגשת בפנים ואז אנו גם קורנים ומושכים אלינו אהבה חיצונית.
עובדה זו מובילה אותנו לתובנה, שכאשר אנו נופלים ברוחנו וחשים לא אהובים, אנו ורק אנו יכולים להרים עצמינו מבור תחתית אפל בכך שנחבור בחזרה למקור נשמתנו. יד מושטת יכולה לעיתים להיות קרש הצלה, אך לא ההצלה עצמה.
צורך במגע
צורך קיומי נוסף הוא צורך במגע שמתקבל ממקום אוהב. מגע הוא צורך קיומי, אבל המגע עצמו לא מספיק, צריך שהוא יבוא ממקום אוהב. מגע אוהב נחווה כמו שנשמה נוגעת בנשמה, דרך הגוף. זאת אומרת – אהבה נוגעת באהבה, דרך הגוף. הצורך הזה הוא ממש קיומי משום שאנו מגולמים בגוף. כמובן, יש לנו לא מעט צרכים נוספים, שחלקם נובעים מחיפוש אחר אנרגיה משלימה (הזכרי את הנקבי) כדי לחוש שלמות. הנשמה, כאשר התרחקה מן המקור והתגשמה בגוף, נעה בחיפוש אחר חוויית שלמות. חוויית שלמות אנו מקבלים כאשר אנו בקשר ישיר עם מקור נשמתנו, אך זה קורה לצערי לעיתים רחוקות מידי. לכן אנו נעים בחיפוש אל עבר חוויית שלמות, הנחווית לעיתים בקשר אינטימי עם אדם אהוב. החיפוש אחר חוויית שלמות למעשה מתבטא בחוויה של חסך. אין לי מספיק.
אהבת הורה כשיקוף של ישותנו
אנו כבני אדם זקוקים שבני אדם אחרים ישקפו לנו את מי שאנחנו באמת. לכן אהבת אם ואב היא כל-כך חשובה. נשמתו של תינוק מתמצקת לתוך הגוף בתהליך של מספר שנים. בתהליך הזה, ככל שההורים יהיו מראה טובה יותר לאהבה (שהיא נשמת התינוק), כך התינוק ידע להכיר את עצמו. הצורך של הנשמה בהשתקפות של האהבה, הוא מה שמחבר אותנו לרקמה אנושית אחת, הוא הגורם לכל צורות התקשורת האנושית.
אז מהו הרגש שאנחנו מרגישים כלפי אדם אהוב? ברור שזאת אהבה. זאת ההשתקפות של נשמתנו. זה נשמע מאד נרקיסיסטי על פניו, אבל לאמתו של דבר אין הדבר כך. זאת מהות האלוהות, וכמו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". לעומת זאת, כאשר אנו מרגישים תסכול/כעס ורגשות שליליים דומים, אין לזה שום קשר לאהבה אלא לשיעורים שאנו לומדים דרך הנפש, דרך הרגשות.
איך מבדילים בין חסך במשהו אחר לחסך באהבה?
לשם כך עלינו לערוך תשאול פנימי מפורט. נניח שעכשיו אני מרגישה חסך באהבה. אני עושה לעצמי רשימה של הדברים שבאמת חסרים לי כשאני אומרת את זה. לרוב התשובות יהיו: חבר, מגע, קירבה, מישהו לחלוק איתו, תחושת סיפוק ועוד ועוד. זאת אומרת שיש כאן סל שלם של דברים שחסרים לי כרגע. אבל אהבה היא רק אהבה ולא משהו אחר.
אהבה אפשר להרגיש במדיטציית אהבה. איך זה? הרי אין אף אחד איתי באותו הרגע. זאת משום שבמדיטציית אהבה, אנו חוברים אל מקור נשמתנו, שהיא האהבה עצמה. ובכל זאת, כמו שאור של עשרה נרות גדול יותר מאורו של נר בודד, כך כאשר מספר אנשים נמצאים במקום של אהבה, החוויה היא של אור גדול. זה סוד הקסם של הקשרים האנושיים.
מדוע אנו מבלבלים בין חסך אחר לבין אהבה?
רובינו גדלנו על תפיסה מתעתעת על אהבה. גדלנו על הנחה שאהבה מקבלים ונותנים. כאשר מדברים על אהבה במונחים של נתינה וקבלה, תמיד תתעורר השאלה הכמותית: "האם אני מקבל/נותן מספיק אהבה?" ואם בכמות עסקינן, האוכל מגביר את התיאבון, מעורר ציפייה לעוד ועוד, ובמוקדם או במאוחר תבוא גם האכזבה.
כאשר אנו בקשר ישיר והדוק עם נשמתנו, אנו חשים שנפשנו בת חורין. לנפש חופשיה אין צורך בתביעת בעלות על מושא האהבה, אין היא אוחזת באהוביה, אינה מקנאה להם, ובו זמנית היא חשה אהובה ואוהבת.
איך זה שבכל זאת אנו חווים שיש אנשים שאנו אוהבים יותר?
משום שכל נשמה היא יחידה ומיוחדת, ועל מנת לחוש את עצמה ככזאת, עליה לראות את השתקפותה. עם אנשים שהתדר שלהם דומה לזה שלנו, אנו חווים את השתקפותנו, את הפן הנשגב והאלוהי שבנו. איתם אנו במיטבנו. ואילו עם אנשים שאנו חשים לא נוח במחיצתם, אנו לומדים את השיעורים שבחרנו ללמוד, מתוך חוויה של דיסוננס או קושי. השיעורים המאתגרים ביותר מתרחשים עם אנשים קרובים שהתדר שלהם שונה משלנו וזה מה שהופך אותם לקשים במיוחד, כי יש ציפייה שהקרובים לנו יהיו מאוד מסונכרנים אתנו. המפתיע בכל הסיפור, הוא שגם השיעורים הקשים ביותר שלנו, עם אנשים שלכאורה אנו חווים כהתנגשות של הפכים, הם תוצאה של חוזים נשמתיים הנובעים מאהבה.
על כך נכתב הסיפור הנחמד "הנשמה הקטנה והשמש" של ניל דונאלד וולש
אסיים בציטוט אהוב עליי..
"האדם הוא חלק מהשלם שאנו מכנים יקום, חלק שהוא מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו, כדבר מה נפרד מהשאר – מן אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא עבורנו, הכובל אותנו אל רצונותינו האישיים ומגביל את חיבתנו לאנשים המעטים הקרובים אלינו. משימתנו היא להשתחרר מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו, על כל יופיו"
אלברט איינשטיין, מתוך "רעיונות ודעות" 1954
