מה בין קיטוב לזוגיות? ואיך לעצור את ההתרחקות?
לפעמים אנחנו מתבוננים לאחור בצער על מחלוקת שהיתה, ואומרים לעצמינו – אוף, זה יכול היה להיות אחרת…
במאמר זה אני עושה סינתזה בין פודקסט עם מיכה גודמן בנושא קיטוב ('מפלגת המחשבות' פרק 62) לבין הרהורים שלי על זוגיות (הישארו איתי עד הסוף, בסוף הכל מתחבר).
נגדיר תחילה את המושג קיטוב: תהליך התרחקות הנובע מהדגשת השוני בעמדות הצדדים והתעלמות מהבסיס השווה. לקיטוב על רקע פוליטי מתלווים בדרך כלל שנאה, רתיעה ועוינות. אולם, אם נתשאל את הצדדים המקוטבים, נגלה שמתחת לכל הרגשות האלה מסתתר רגש אחד: פחד. פחד שהאחר, עם אמונותיו ורעיונותיו המעשיים, ישתלט על המרחב שלי ויצמצם את צעדיי בסופו של דבר. פחד מאובדן החופש שלי והערכים החשובים לי.
לדברי מיכה גודמן, קיטוב פוליטי מוביל לטרגדיה אפיסטמולוגית. נשמע כמו קללה? תכף אסביר.
אפיסטמולוגיה = תורת ההכרה (או ליתר דיוק – ההיכרות). המשמעות: כשאנחנו פוחדים כל-כך ממחנה פוליטי/רעיוני כשלהו, אנו מפסיקים להבין אותו, מפסיקים גם לנסות להבין אותו, וכך אנחנו יותר ויותר פוחדים ממנו.
כך למעשה נוצר מרחק בין המציאות הממשית לבין תמונת המציאות שלנו. כך נוצר מעגל שנאה-פחד שמזין את עצמו.
ככל שמתגברת העוינות, גדל הפער המרחק בין המציאות לבין תפיסת המציאות. זאת הטרגדיה האפיסטמולוגית. יתרה מכך: ככל שאנחנו פוחדים יותר מההשפעה של האחר על המרחב שלנו, אנחנו מייחסים לו כוונות שאין לו בהכרח ולעיתים גם מעשים שלא עשה.
איך זה נראה בפועל?
הימין מסתכל על השמאל ומייחס לו את הדעות הכי קיצוניות של השמאל.
השמאל מסתכל על הימין ומייחס לו את הדעות הכי קיצוניות של הימין.
כלומר,
אם תשאלו ימני מה דעתו על השמאל, הוא בטוח שלרוב האנשים בשמאל לא כל-כך חשוב שישראל תהיה מדינה יהודית, ובלבד שיהיה בה שוויון זכויות.
ואם תשאלו שמאלני מה דעתו על הימין, יש סבירות גבוהה שהוא יאמר שלרוב הימין לא כל-כך חשוב שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית, ובלבד שתהיה יהודית.
אבל מה קורה בפועל?
לרוב השמאל, שהוא שמאל מתון, מאד חשוב שהמדינה תשאר יהודית
ולרוב הימין, שהוא ימין מתון, מאד חשוב שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית.
בשורה התחתונה: רובינו נוטים לצבוע את הדעות של הצד השני בצבעים קיצוניים, בעוד שבמציאות הרוב הוא מתון, אלא שהוא פחות קולני.
מה עושים הפחד והעוינות? הם מחפשים סיבות לאשש את עצמם. כמו בספר הילדים על אהוד שאוהב לחפש ("אני אוהב לחפש"/מרים רות), הוא תמיד ימצא.
איך?
אנחנו ממיינים את המידע שמגיע לפתחנו ועושים סלקציה. יהיו פרטי מידע שניתן להם קשב ופרטי מידע שפחות. הפרדוקס הוא, שלרוב ניתן תשומת לב יתרה לפרטי המידע שמזינים את הפחד שלנו ולא לאלה שמרגיעים את הפחד.
מה לפוליטיקה ולזוגיות?
נדמה לנו שבזכות שאנחנו כבר מכירים את בני הזוג שלנו אלף שנים, אנחנו יודעים כבר את אופן חשיבתם והרגשותיהם. נכון? זהו שלא. לא רבתי. ובכל זאת רובנו נופלים בפח הזה לא פעם.
ואז מה קורה?
אנחנו מתחילות לייחס לו כוונות שאין לו ומפרשות דברים שאמר באופן שדי רחוק מכוונתו המקורית, ומחפשות אישורים לפרשנות שלנו (כתוב בלשון נקבה רק בגלל שאני אישה 🙂, התאימו לכם את השפה).
המשמעות: אנחנו לא מגיבות לדעות האמיתיות שלו, אלא לדעות שאנחנו מייחסות לו. לא למה שבאמת התכוון לומר, אלא למה שאנחנו מתעקשות לפרש. ללא מאמץ רב נמצא כביכול סימוכין מהעבר לצדקתנו. ככל שנעשה את זה יותר, יגדל המרחק בנינו; ככל שיגדל המרחק, ייכנס למרחב המשותף רגש של פחד. לא פחד מאלימות בהכרח, אלא פחד מהשפעה לא רצויה עלינו.
מה לעשות? לשאול. למה התכוונת כשאמרת…? עדיין לא הבנתן עד הסוף? עדיין נשארו ספקות? תשאלו עוד. למשל…בעצם התכוונת לומר ש…? או: אם היית יכול לנסח אחרת את הכוונה שלך, איך היית מנסח? תמשיכו לשאול, תתעקשו להבין את הכוונה האמיתית של הדובר עד שתרגישו בגוף את ההקלה הפיזית שמרגישים כשיש הבנה אמיתית. ההתעקשות להבין את האחר משדרת שהקשר והחיבור חשוב לכן/ם. הבהרת הכוונות, הרגיעה והחיבוק שמתאפשר בתום השיח מחזירים את הרגיעה למרחב והכל נעשה הרבה יותר קל וטבעי.
הרצון הכן להבין את כוונת האחר מצמצמם את הדברים שנשארים בבטן לא פתורים, כך שמתחילים את היום כל בוקר רעננים לבוקר חדש.
