"אני מרגישה שאין לי שותף. הכול עליי". גם אני הייתי בסיפור הזה בזוגיות שלי. שנים.
סיפור אמיתי לגמרי
הילדות היו עוד קטנות והבן הצעיר טרם נולד. עבדתי אז במערכת הבריאות ופעמיים בשבוע הייתי מגיעה הביתה קצת לפני שמונה בערב. בימים האלה האישלי היה מגיע בארבע ואוסף אותן מהחברה-שכנה-משפחה שהיתה ועודנה אחת מהמתנות של היקום. זה אומר שכל התקתוק שסביב ארוחת ערב ומקלחות באחריותו.
הייתי מגיעה הביתה ב 19:45 ומה שפגשתי היה די קבוע: הבנות משחקות להן בכייף בסלון, האישלי איתן, משחק או קורא להן סיפור, ארוחת ערב טרם ומקלחות בוודאי שלא. לתוך האווירה הנחמדה הזאת אני הייתי נכנסת ברוח סערה. לתקתק ארוחת ערב, לקלח, להשכיב לישון. 'כבר מאוחר, למה הן עוד לא אכלו? יש להן גן מחר'. באינטונציה של ביקורת.
שפת הגוף שלי כולה הביעה מורת רוח, לחץ, כן, גם כעס ואכזבה. למה כשזה על אחריותי הכל מתוקתק וכשהתור שלו הכל משתרך. במבט לאחור באותם רגעים גם הילדות היו נכנסות קצת ללחץ משפת הגוף שלי.
עד שיום אחד נמאס לאישלי מהדרמה הדו-שבועית הזאת והוא החליט (כנראה בהחלטה אינטואיטיבית לא-מודעת, של רגע בינו לבינו) לנסות לשנות את העלילה.
באותו היום כשהגעתי הביתה בערב הכל היה בדיוק כמו בפעמים קודמות – הילדות משחקות בנחת, עדיין לא אכלו ולא התקלחו. לתוך הכייף הזה אני נכנסת ומתחילה להרעיד עולמות. האישלי עצר אותי בעדינות.
'מלכה תעצרי רגע. בואי, שבי על הכורסא ואכין לך כוס תה. גם אם לא היית נכנסת עכשיו הן היו אוכלות ומתקלחות, רק קצת יותר מאוחר. אני לעולם לא אהיה את. לא אצליח לתקתק את הכל כמוך. אין לי את החומרים האלה בתוכי. זה יהיה בקצב שלי ובדרכי. לא כי אני עושה לך דווקא, לא כי לא אכפת לי, אלא כי אני לא יכול אחרת.'
בורא עולם נתן לי באותם רגעים את הסבלנות והריכוז להקשיב באמת, בלי לנסות לשנות גרם אחד מהרגע הזה. זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי.
בהתבוננות לאחור, כשהיה נדמה לי שהצרכים שלי הם סדר, ארגון, תכנון, דאגה לשינה של הבנות, בעצם-בעצם הצורך הכי גדול שלי באותם רגעים היה לנוח מהיום הארוך שהיה לי בעבודה. והנה – האהוב שלי נותן לי את המתנה הזאת – שבי לנוח.
לנוח זה אחד האתגרים של חיי. אני לא באמת יודעת את המיומנות הזאת. לומדת.
ומה הכי למדתי?
שאם אני רוצה שהוא ייקח אחריות אני צריכה לשחרר סמכות.
וגם לשחרר את הדחף לשלוט איך בדיוק תהיה הצורה של התנהלות הדברים, שמוביל לאוטומט לקחת על עצמי את כל העולם ואשתו.
אם יש תחום שממש ממש חשוב לי שייראה באופן מסוים – אקח אותו על עצמי במלואו בלב שלם.
התבוננתי על הרגעים האלה בחיי, שבהם היה נדמה לי שהכל עליי
התבוננתי על התחרות הפנימית הסמויה בתוכי בין הצורך בשותפות לבין הצורך בסדר וידיעה. התובנה הכי חזקה מכל זה היא שהצורך העמוק מתחת לסדר, שותפות והכל, הוא בעצם צורך במנוחה.
אנחנו לא נולדים עם המיומנות לזהות את הצרכים שלנו. לפעמים נדמה לי שהמסרים החברתיים מלמדים ההפך מזה – משדרים לנו להיות כמו כולם. לא להצטרך יותר מידי.
לזהות את הצרכים שלנו זה תהליך שאפשר ללמוד.
בתהליך המודעות דרך תקשורת מקרבת, אנחנו לומדים בין השאר לזהות מהם הצרכים העמוקים שלנו שנמצאים מתחת לצרכים הגלויים, ומה עוצר אותנו מלתת להם מענה.
אם מעניין אתכם לקבל ליווי בתהליך למידה שכזה, מוזמנים לשלוח לי הודעה ואחזור אליכם.
