כולנו כמהים לאינטימיות. כשאנחנו אומרים אינטימיות אנו מתכוונים לקירבה בטוחה.
האם אינטימיות היא תמיד נעימה? והאם תמיד בטוחה?
אני רוצה לגעת בשלוש אמונות שגויות שקשורות באינטימיות.
תחילה נניח את המצע: אינטימיות = Into me you see.
חשיפה של פרטים מתוך עולמנו, מתוך עברינו, שיתוף של החלקים הכי פנימיים ופגיעים בנו.
רובנו, כך נדמה לי, גדלנו על הנחת היסוד שחשיפת עולמנו הפנימי אפשרית רק במצבים שבהם נבנה אמון במרחב המשותף.
הצורך בשייכות הוא הגורם העיקרי המניע אותנו לחשוף את עולמנו. הפחד מהנטישה הוא הגורם העיקרי שיעכב את החשיפה.
האמונה (המעכבת) הראשונה היא שאינטימיות צריכה להיות שוויונית או הדדית.
אתן דוגמה: זוג נמצא בשיח קרוב ואחד מהם משתף בפרט מאד אישי מחייו. כדי לעשות זאת הוא נדרש לאומץ רב, להתגבר על סדרת פחדים, לעבור משוכות ובסופו של דבר החליט לשתף. לרוב, האישה היא הראשונה שאוזרת אומץ, אבל לא בהכרח. כעת, לאחר ששיתפה את עולמה, ועוד לפני השיתוף – ישנה ציפייה סמויה "עכשיו תספר לי אתה מעולמך". ציפייה לסימטריה, כי אחרת אני נשארת לבד בחשיפה הזאת. אם האחר לא שיתף משהו אישי "בתמורה" נשארתי בתחושה של בדידות מסוימת, ציפייה שלא נענתה, חשופה מידי. יש אכזבה על המאמץ ה"מיותר" מצדי כי לא קיבלתי בתמורה את מה שייחלתי כל כך – שגם האחר יתקלף מקליפה אחת לפחות וכך נהיה קרובים יותר, או כך המרחב יהיה יותר בטוח.
הסברה היא שככל שאנו מתקלפים יותר, המרחב נעשה יותר בטוח משום שאין שדים בארון.
המציאות מראה לי שאינטימיות היא לא בהכרח חוויה שוויונית.
מי שמשתף עושה זאת כי כך הוא רוצה ובוחר ולא תמיד מקבל על זה "תמורה" באופן שציפה.
האמונה השנייה היא שאינטימיות זה מצב בטוח משום שהיא נולדת מתוך קירבה.
אז זהו שלא תמיד ולא בהכרח. אינטימיות היא סוג של הימור, שמטבעו יש בו סיכון מסוים. אני בוחרת לשתף אתך משהו מעולמי הפנימי ואין לי מושג איך זה יתקבל אצלך. אין לי מושג איך תפרש אותי, אם תשפוט אותי, איך תתנהג כלפי בעקבות החשיפה, ואיך אני אגיב לתגובתך. האם תחליט לנטוש אותי בגלל החשיפה? האם אני זו שאחליט ללכת בעקבות התגובה שלך לסיפור האישי שסיפרתי זה עתה? זה הימור מאד לא בטוח.
החשש הגדול ביותר בחשיפה אינטימית הוא השימוש שעלול להיעשות במה שחשפתי כנגדי. ולכן יחד עם הרצון לשתף, חשוב להקשיב רגע פנימה, גם לקול שרוצה לשתף, וגם להפעיל אינטואיציה ושיקול דעת, ובחירה של מה ואיך ומתי לחשוף מה ועם מי.
האמונה השלישית היא שאינטימיות זה תמיד מצב נעים ומקרב.
המציאות מראה שלא תמיד זה כך. לפעמים אדם יכול לשתף איתי (או אני איתו) חוויה שתגרום לריחוק גדול ביננו. גילוי מטלטל, שהמאזין יבחר דווקא לתפוס מרחק או שהמשתף יבחר לתפוס מרחק בעקבות תגובת המקשיב.
אז למה שנעשה את זה? למה שנשתף מעולמנו בלי לצפות לחשיפה שכנגד? ולמה שנסכן את המצב הקיים בהימור כל כך לא בטוח?
יש לזה כמה סיבות. ארחיב בגוף ראשון.
האחת היא משום שזה העולם שאני רוצה ליצור. עולם שאני מרשה לעצמי להיות אני ואתה מרשה לעצמך להיות אתה, גם כשאתה משתף איתי משהו שקצת מבהיל אותי או אפילו גורם לי לרתיעה ברגעים בראשונים או יטלטל את עולמי. אם אני רוצה מערכות יחסים שבנויות על כנות ושקיפות, עליי קודם כל לשחק במגרש המשחקים הזה בעצמי. להביא את הערכים האלה לחיי. לא להיבהל מאי נעימות.
לעולם לא נדע באמת מה יקרה לאחר השיתוף. יש בזה אפילו סינון טבעי של מי שמתאים שיהיה לידי ומי שלא פשוט מתרחק באופן טבעי. החיים דינאמיים וכל הזמן מדייקים את עצמם. התדרים שלנו משתנים ומה שהתאים אתמול אולי לא יתאים יותר מחר.
יש באינטימיות ממד של הסכמה לחיות את החיים במלואם ולהיות עם הלא נודע שקיים במילא.
סיבה נוספת היא שככל שמתאמנים ומתנסים ומהמרים על אינטימיות חד צדדית, המרחב המשותף נעשה באמת יותר בטוח. הוא נעשה בטוח משום שאני לא מחכה לאישור חיצוני מאף אחד כדי להיות אני. אני נעשית בטוחה לעצמי. אני מפסיקה לבזבז אנרגיה על החזקת חומות, שמירת סודות, חשש מדחייה. זה לא שהחשש מדחייה נעלם לחלוטין אלא שהוא לא מנהל את ההתנהגות שלי בתוך מערכת יחסים. וככל שיותר אנשים יהיו בטוחים לעצמם, נבין כולנו שהשלת הקליפות שלנו גם הופכת אותנו לבטוחים זה לזה וגם מגלה את הליבה הכי נוצצת שלנו. את המהות האמיתית שנמצאת מתחת לכל הסיפורים.
כשמתאמנים בחשיפה חד צדדית יש בזה הרבה גדילה. כשאני לא בהתניה לקבל חשיפה בחזרה, אני לומדת הקשבה לניואנסים של תגובת האחר, לומדת גם לזהות את מה שהאחר חושף לא בהכרח בהרבה מילים. במבט, באמירה צדדית וקצרה, בנגיעה, במחווה.
ואז החשיפה של האחר קורית באופן טבעי במצבים ספונטניים ולא כתמורה לחשיפה שלי.
כשאני לומדת לשחרר לאט לאט את ההתניות של האינטימיות אני שמה לב שזה דווקא הפוך על הפוך. אני מבינה שכל אדם זקוק לרגעים של ניראות רק עבור עצמו מבלי שהאחר יכניס את עצמו גם לסיטואציה. יש ברגעים האלה הקלה גדולה.
אני לומדת גם להקשיב לחשיפה אינטימית של האחר מבלי לשתף "בתמורה" באותו הרגע. להישאר שם עם האחר רק בהקשבה. זה אימון מורכב.
כשאני משתפת כי זה רצוני, ולא מצפה שאקבל בתמורה חשיפה שוות ערך אם בכלל, בכך נבנה האמון. אני נותנת אמון קודם כל בעצמי ואז ביקום, שהדבר הנכון יקרה. האמון הזה מהדהד ומחלחל אל האחר וכך הוא נבנה גם במרחב המשותף.
אם לא אסתכן בחשיפה, למעשה אני מסתכנת בריחוק וחיץ. אני משאירה על עצמי שריון שזה ההפך ממה שהייתי רוצה במערכות יחסים קרובות.
עם כל האמור לעיל, חשוב לי לציין שחשיפה לא מתאימה בכל מצב. עלינו להיות קשובים לעצמינו ולאחר ברגע הזה, להתבונן באווירה ולהחליט אינטואיטיבית האם חשיפה מתאימה כרגע או שעדיף לחכות לזמן מתאים יותר.
אינטימיות אם כן היא לפעמים הימור; לפעמים מרחיקה ולפעמים חד צדדית, ועם זאת, בשורה התחתונה היא מאד מתגמלת. אנו לומדים להישאר באהבה למרות כל הצרימות, לומדים להכיל בתוך האהבה את האנושיות שלנו.
