ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר.
תארו לעצמכם: לעזוב את כל המוכר והידוע כדי ללכת אל הלא נודע במשך 40 שנה!
רובם בוודאי כלל לא הקדישו לכך מחשבה, אלא הלכו כעדר אחר הרועה.
רובם מן הסתם לא ראו ולא הכירו את מי שהוביל אותם, ורק רוחו שרתה עליהם. ייתכן שאפילו רוחו לא הייתה מורגשת בקרבם, אלא פשוט הייתה שם מנוסה מבוהלת מפני איום קיומי.
עם שלם, על טפם, זקניהם, נשים הרות, חולים, בריאים – כולם. יש להניח שחלק נשארו מאחור. עליהם אף אחד לא מדבר… אלה שחרדתם הקפיאה אותם במקום ושתיקתם נבלעה בלהט המנוסה. כמו תושבי פומפיי הקדומה, שברגע אחד נפלו טרף לנהר הלבה הלוהט, הפכו לנציבי בזלת דוממים, וזעקתם קפאה לנצח. 40 שנה!
העובר נזקק ל-40 שבועות על מנת להגיע לבשלות, ואילו עם ישראל נזקק ל-40 שנה על מנת להיות ראוי להיכנס לארץ המובטחת. ההקבלה בין הריון לבין לידת העם שלנו מרומזת בדבריו של משה לה', כאשר מתלונן משה באזני אלוהיו על הקושי לשאת את העם לבדו במשא הכבד: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו (במדבר י"א, פסוק י"ב).
ההליכה במדבר דורשת אורך רוח, מתינות, התאמת הקצב הפנימי לקצב המדבר. על מנת למצוא מזון מצד אחד ולהיות ערניים לסכנות מצד שני יש לסגל עמדה פנימית של הישרדות ברגעים הראשונים (אולי בחדשים או אף השנים הראשונות). עם ישראל מתעייף, מתייאש, מאבד משמעות.
אבל אז הכול מתחיל להירגע. האוזניים מתחילות לפענח את הקולות, העיניים מתחילות להבין היכן יש פוטנציאל למים. ואז מתחילים לראות במדבר סוג של בית. אמנם מדובר במעון ארעי (סוכה), אך בכל זאת מגדירים ד' אמות ומבדילים בין השמים שבחוץ לחלל שבפנים. שוהים קצת, נחים קצת ושוב הולכים. לאן? ללא מפת סימון שבילים בעריכת אורי דביר שבעזרתה ניתן לנסות להתמצא. כלום. הולכים והולכים.
דמיינו לרגע את חייכם היום. מי מכם מוכן לעשות מסע שכזה? להשאיר הכול מאחור, לקחת תרמיל בידיעה ש"לכאן לא אחזור". או ללא שום ידיעה כלל. כמו שאומרים – "על הבאב אללה".
המילה מדבר מופיעה בתנ"ך 271 פעמים, מה שמעיד שמשהו ממה שאני קוראת לו 'תודעת מדבר' הוא מושג חשוב בקיום האנושי. בתקופת המקרא, המדבר מתקשר תמיד למקום שאליו בורחים, מקום מסתור, אך גם מקום תובעני וקשה. הגר, משה, דוד, אליהו ואחרים, הלכו אל המדבר שלא מרצונם החופשי. עם זאת, למדבר משמעות מיוחדת למחפשים את סודות הקיום, את המשמעות הפנימית, את החיבור עם האלוהות. ההתנתקות מן השאון המבלבל, מן האספקה הקבועה של מים ומזון, מן הקרבה הקלה לחברה אנושית ותומכת, גורמת לו לאדם במדבר לפנות פנימה. להשקיט, להקשיב. לחפש את התשובות בתוכו שאין מגישים לו מן המוכן.
דוד, במנוסתו משאול, בורח אל המדבר ופונה לאלוהים: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: ג כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ, לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: ד כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים, שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ".
אחת לשנה לערך, אנו אורזים כמה בגדים, אוהלים, מים ואוכל רק כנדרש ולא יותר ולוקחים עצמנו למדבר למספר ימים. לעיתים סביב פסח, לחוש את יציאת מצרים, ולעיתים סביב סוכות, לקראת בוא הסתיו. "מה יש לכם לחפש במדבר כל שנה?" שואלים אותי לא אחת. אני עונה: המדבר נותן לי שקט, מזכיר לי פרופורציות, מאפשר לבני משפחתי לפגוש זה את זו לעומק וללא הפרעות. במדבר אני מתפעלת מפרח בודד אחד כאילו הוא היחיד בעולם. במדבר אני רואה לטאה יחידה מסתתרת בינות לנקיקי הסלע. במדבר, אם יתמזל מזלי, אראה גם קרקל שאיננו מן החיות שסביבי באופן טבעי. במדבר הירח זורח מעל האדמה היבשה ומאיר את אהבתנו הגדולה לאחר שהילדים נרדמו.
במדבר אני מעריכה את מעט המים שיש לי ולא משאירה ברז פתוח אף לא לרגע.
במדבר הריאות שלי מתמלאות בזריחה הפתוחה. לעתים אני לוקחת את חליל העץ הנפאלי שלי, ורק אם אני מרגישה שהוא לא יפריע לחיות, אני מנעימה בצליליו.
"מה, והילדים מסכימים לבוא אתכם? גם עכשיו שגדלו?" אני עונה: ככל שגדלו, הם מצפים לזה יותר. כיף גדול. לפני החזרה הביתה, אני מנסה לקחת איתי בלב קצת מדבר. כדי שלא אשכח את השקט שממנו צומח הפרח.
צאו אל המדבר. אנא מכם – בלי גנרטורים. אני ממליצה בחום לוותר על החטיפים, על המשקאות הקלים ועל התאורה בלילה. השילו כל סרח עודף של ציוויליזציה ובואו זכים אל המדבר. הוא בטוח ייתן לכם מתנה…
חג סוכות שמח
