לפני כשש שנים נקלעתי לתקופה מאתגרת מאד בזוגיות שלי.
באותם ימים כבר התעוררתי להבנה שאני היא זאת שיוצרת את חיי, להבנה שמחשבה יוצרת מציאות והייתי מתוסכלת וגם נפעמת מכמה נכונה וכמה קשה ליישום הידיעה הזאת.
מתוסכלת – משום שהבנתי שכל מה שלא מוצא חן בעיניי בחיי, יש לי חלק ביצירתו, ונפעמת – משום שהבנתי שיש ביכולתי להשפיע וליצור את השינוי שאני רוצה.
הכול אפשרי?
כמו רבים אחרים גם אני קראתי את הספר "הסוד", צפיתי בסרט "המטריקס" והייתי בסוג של אופוריה מן האפשרויות הבלתי מוגבלות שהעולם מציב בפניי והייתי מוכנה להסתער על העולם ובעיקר על חיי האהבה שלי. היה לי חזון מאד ברור ורציתי להגשימו עכשיו ומיד, הרי ככה מבטיח 'הסוד', ככה מבטיחה שיטת ה'תטא הילינג' ועוד שיטות ניו-אייג' שצצות כפטריות אחרי הגשם מבטיחות לנו גן-עדן פה ומיד. ואכן יש פוטנציאל של גן עדן בכל רגע ורגע. באותם ימים התחלתי להתוודע גם לתורת הטנטרה. לצערי המערב לרוב מכיר רק את הפן המיני של הטנטרה, אבל זו תורת חיים מאד עמוקה, שלפי הבנתי היום, היא מקבילה במובנים רבים לתורת ה'קבלה' העברית. למרות זאת יש לי עד היום עניין לא סגור בשיח עם הטנטרה, עליו ארחיב פעם אחרת. על כל פנים, משמעות המושג 'טנטרה' בסנסקריט הוא מארג. כלומר – הכול קשור בהכול ומשפיע על הכול..
אינטימיות רגשית
באותם ימים הבנתי שמה שאני כמהה יותר מכול בקשר של אהבה הוא לאינטימיות עמוקה. לקרבה כזאת שאפשר לדבר על הכול, לחשוף הכול, לגעת בהכול, ולהישאר בקשב. לחוש שלבו של אהובי היקר פתוח אלי באמת ואני אליו, לשתף במיתרים הכי רגישים של הלב. היינו נשואים אז כבר שנים רבות, הייתה (ויש) בנינו אהבה גדולה וחברות עמוקה, ותחושה של ברית נשמה, כזאת שמוכנים לשאת אחד את השנייה על כפיים כאשר אחד מאתנו צריך לעבור ים סוער.
אבל למרות הכול, הייתה לי התחושה שהאיש הכי יקר לי לא נותן לי כניסה למרחבי הלב העדינים שלו. המרחבים שמעבר לשריון של "החייל האמיץ שוויק". מדוע הכניסה אל מרחבי לבו חשובה לי כל-כך? משום שזה חלק מחזון האהבה שלי: שמרחב אוהב יוכל להכיל את הכול. לא רק את האהבה החמלה האמפתיה המגע והעונג. אלא גם את כל הכאב, כל התסכול, האכזבה, הפחד, הבושה, המבוכה.
בחזון שלי נשיקות האהבה נועדו לרפא את כל מה שלא אהבה. להמס. לשחרר, לקרב אותנו יותר אל המהות של עצמינו. מתוך היכרותי את האיש שאתו בחרתי לחיות, ומתוך התנסויות החיים המשותפות שלנו, גיבשתי עליו אמונה שהוא לא מסוגל להיפתח רגשית. שהאגו שלו לא מאפשר לו לחשוף את נקודות התורפה והכאב שלו. אני אפילו מתביישת ונבוכה לספר את זה, אבל מכיוון שאני מבינה ומאמינה היום שלבושה אין תפקיד אמתי תחת חופת האהבה, אני משתפת לצורך לימוד משותף…
המארג והדעות הקדומות שלנו על בן זוגנו
כשהעמקתי במהות המושג 'מארג' הבנתי משהו מאד עמוק הקשור במפתח לזוז מתקיעות במערכות יחסים: כולנו קשורים אחד לשנייה בחוטים, כמו אריג. נניח שהקשר בינכם לבין בן זוגכם משול לחבל. דמיינו את שניכם מחזיקים, כל אחד מכם, בקצה של חבל שאורכו נניח שני מטרים. את אוחזת צד אחד ובן זוגך צד שני. האנרגיה שזורמת בתוך החבל שמקשר בניכם, היא האנרגיה של כל האמונות המחשבות והרגשות שאתם מחזיקים אחד על השני. לטוב ולרע.
כאשר הדימוי הזה עלה בעיני רוחי, התבוננתי על האמונות שאני מחזיקה על אישי היקר: 'אתה יצירתי, אבא טוב, בן-זוג תומך, אמין, אוהב, מפרגן' ועוד…אבל בתוך החבל הזה זרמה גם אנרגיה של שיפוטים כגון: 'אתה סגור רגשית, עקשן, בפריק-קונטרול' ועוד. מביך נכון?
הלאסו
הדעות ששני בני הזוג מחזיקים אחד על השנייה נוכחות וזורמות בתוך סיבי החבל ששניהם מחזיקים כך שאפילו הם עצמם מאמינים שזו האמת על עצמם. משום שהתדר הזה נוכח ונשמע כל הזמן. כך אנו מאמינים בכל לבנו שאנו מקולקלים, כי אנו מהדהדים זה לזו מחשבות שהופכות למציאות. אם תבדקו בציציות של עצמכם, תמצאו ודאי שק גדוש שיפוטים כואבים על עצמכם ועל בן זוגכם. וסביר להניח שיש לכם גם הוכחות לנכונות השיפוטים האלה, מתוך ההתנהגויות החוזרות ונשנות שלו ושלך שמחזקות את האמונה שזאת האמת. את רוצה בכל מאודך שהוא יזוז מהמשבצת. אבל…מלכודת: כדי לזוז מהמשבצת בן זוגך צריך לעשות ארבעה צעדים הצידה. אך מכיוון ששניכם אוחזים בשני קצות החבל, הוא יכול לעשות רק צעד אחד, והחבל, שאורכו קצר למדי, מושך אותו בחזרה. כמו פלצור. לאסו. אותו חבל שהבוקר לוכד בו את הסוס שרוצה לדהור לחופשי.
איך משתחררים?
על מנת שיעשה ארבעה צעדים הצידה, אחד מכם צריך לעזוב את החבל. כך ששניכם תהיו חופשיים לצעוד רחוק. לזוז מהמקום, לראות עולם, לנשום שינוי, להתחבר לפוטנציאל הגבוה שלכם. מה פירוש לעזוב את החבל? פירושו לשחרר את הדעות הקדומות שיש לכם זה על זו ועל עצמכם ולהסכים להיות באי ידיעה. להסכים לומר לעצמכם "אני בעצם לא מכירה את כל החלקים שלו, ויש חלקים שעוד לא נגלו בפניי ובפניו. וכנראה שיש חלקים מאד רגישים בו שאינם באים לידי ביטוי במחיצתי משום שהדעה הקדומה שלי לא נותנת להם מרחב חופשי. אני מסכימה לשחרר את אהובי מדעותיי הקדומות עליו ולאפשר ללא נודע להתגלות".
דוגמה שנייה: נניח שאתה מחזיק על זוגתך דעה ”היא קורבנית ומסובכת, ואין מצב שאני אוכל אי פעם באמת לשתף אותה ברגשותיי, כי מיד היא תיקח את זה אישית נגדה ותצא עליי במטח של ביקורת או תנסה לתקן אותי" (בניחוש פרוע זה מה שחשב עלי אישי היקר עד שהחלטתי לקחת אחריות על הקורבנות שלי). כדי שזוגתך תצא מהקורבנות ותחושה שהיא לא אהובה באמת (חוויה שהיא נחלתן של נשים רבות בעולם, מתוקף נסיבות היסטוריות שלא אכנס אליהן) , עליך להרפות מן הדעה הקדומה עליה, ולראות ולחשוב את הפוטנציאל של התודעה החופשית הקיימת בה.
מהו חלקך בצמיחה של בן זוגך?
כאשר אנו מקפידים להתבונן ולשמור על קשר עין אנרגטי עם החלק המפותח של בן זוגנו, החלק הגבוה שעוד לא בא לידי ביטוי, או מתבטא רק לעתים רחוקות, זה מאפשר לו להתרחק מאתנו כמה צעדים, לגדול ולחזור אלינו נקיים יותר, חופשיים יותר, מפותחים יותר. מאז אני משתדלת ליישם את התובנה, לחשוב בקול רם את מה שאני רוצה לראות מתממש ולשדר את המחשבה ללבו. כדי שהמחשבה תהפוך למציאות, עליי להתמיד בה, גם, ובעיקר ברגעים קשים. לעתים אני מצליחה יותר ולעתים פחות. אך הידיעה ששינוי תלוי בי באותה מידה שזה תלוי בו, נוסכת בי תחושה של עוצמה ויצירת מציאות. כאשר אנו מרפים מן החבל של הדעות הקדומות שיש לנו אחד על השנייה, גם אם דעות אלה הוכיחו עצמן שוב ושוב, בני הזוג שלנו חופשיים לגלות בתוכם מרחבים חדשים של אהבה חמלה ורכות.
לא בטוח שמה שיתגלה זה דווקא מה שציפיתם, לפעמים זה הרבה יותר טוב מזה…
