מה עושים כשבן זוגך לא שותף לדרכך רוחנית?

את השאלה הזאת אני שומעת פעמים רבות בשנים האחרונות. בעיקר מנשים. סלחו לי גברים על שאני בוחרת לכתוב בלשון נקבה, אך אני פונה גם אליכם…

את מגיעה לשלב בחיים, בין אם זה בגיל עשרים וחמש או שבעים ושתיים, שבו לפתע עינייך נפקחות. את מוצפת בחיפוש אחר מהות עמוקה שהיא מעבר לחומר. משמעות. רוח. והופ…את מוצאת. אם זה מתחיל מקריאת ספר, מפגש אקראי עם אדם שעושה עם עצמו דרך, מחלה שהעירה אותך, נפילה עסקית או תסכול בחיי המין שלך. משהו מעיר אותך להתחבר לממד שמעבר לתעתוע של החומר. משהו בקרביים שלך לוקח אותך למסע שאין ממנו דרך חזרה. One way ticket . תחילה נראה שזהו עולם שכולו טוב, אך במהרה מתגלה שגם המודעות למשמעות שמעבר לחומר מביאה לא אחת תסכולים וכאבים. משום שהמפגש עם ממד הרוח מביא אתו גם את המפגש עם תת המודע ועם השדים שלנו. את מנתבת דרכך, נפגשת עם נשים נוספות, הולכת לקורסים ופסטיבלים שמעיפים אותך לענני האופוריה, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

ואז את מתעוררת שוב, לראות שנוצר פער בינך לבין בן זוגך. פער כואב שהולך וגדל. הוא לא מבין את שפתך החדשה, את לא מבינה הכיצד זה שהוא לא רואה את האור כפי שאת רואה. איך זה שעיניו פתוחות רק כמחצה לראות את ההתמודדויות בעבודה, חשבון הבנק הנסיעה לחול או קשיי הילדים. איך זה שהוא לא רואה שיש פה תכנית גדולה יותר שבאנו לעולם זה כדי לעשות עבודת תיקון, להצטרף אל הגל היוצר את החיים ולא להיסחף אל הגל המתנפץ אל הסלעים? את מנסה לדבר אל ליבו, לשכנע בדרכים שונות, לפקוח את עיניו, להביא אור. ואז את מתחילה לאבד את סבלנותך והייאוש מתחיל לכרסם. 'נו, האור מעבר לפינה בוא כבר…' את חושבת בלבך.

מילותיך נטענות בתסכול של הריחוק והוא חווה אותן כהקטנה. הוא חווה שאת עומדת על איזה מגדל שן ומסתכלת עליו מלמעלה. הוא מרגיש את עצמו קטן ולא מבין מה לעזאזל את רוצה מחייו, הרי הוא אוהב אותך ועד עכשיו הכול היה בסדר. אבל את הרי קנית כרטיס בכיוון אחד ואין דרך חזרה.

מדוע זה קורה יותר לנשים?
לדעתי לא משום הטענה הרווחת שנשים מפותחות רגשית יותר מגברים. הסיבה לדעתי היא משום שמבין שמים וארץ, מי שסבל הכי הרבה מנזקיו של "האדם החושב", זה שגם מזדהה עם האגו שלו, היא האדמה והאדם עצמו. האדם, שנוצר על ומהאדמה, תפס בעלות עליה ולמן הרגע שהוא מנכס את האדמה לכיסו הפרטי, הוא החל לנצל את משאביה, לפתח טכנולוגיות "חכמות" שמזהמות אותה, מפוצצות אותה, משפילות אותה חומסות אותה. והאדמה לא מסכימה יותר. היא זועקת "הפסיקו". תודעת השליטה הניצול וההיררכיה חלחלו גם בין אדם לאדם והחלק ה"אדמתי" שבאדם, החלק ששומע את הזעקה הוא החלק הנקבי. האישה מזוהה עם אדמה, הגבר עם שמים. אלוהים ושכינה, שיווה ושאקטי, יין ויאנג. זכרי ונקבי קיימים בכול התרבויות בשפות שונות. לכן האישה מתעוררת ראשונה. או החלק הנקבי שבגבר. האדמה מבקשת מאתנו שנתעורר כדי להציל את הפלנטה הזאת מאבדון. אנו מתעוררים אל הבנה שההתפתחות האישית שלנו צריכה להיות ממקום של חיבור לאהבה וחיבור לתודעה קולקטיבית של אהבה ושיתוף ולא תחרות ושליטה.

אז מה עושים? ומה בכלל תפקיד הזוגיות?

יכולתי להמשיך לגלגל את הסצנאריו הזוגי, אבל הוא מוכר לכן, ולכן אעשה מכאן קפיצה. דילוג קוונטי אל המסקנות האישיות שלי מתשע שנים (מתוך שלושים ושתיים!!) מאז שעיניי שלי נפקחו בעקבות טלטלה בריאותית, של הליכה ביחד-לחוד, עם בן זוג מקסים שאתו בחרתי לחלוק את חיי, שממנו אני לומדת המון והוא ממני, אך יש לו את דרכו הייחודית והיא שונה מדרכי.

– כל נשמה באה לעולם הזה כדי לעשות תהליך של התפתחות. כל שיעורי ההתפתחות קשורים בצורה זו או אחרת למהות האהבה. אולם איננו יודעים לעולם מהו בדיוק השיעור עליו "חתמנו" לפני שירדנו לגוף והצטמצמנו לממד הגשמי.

– אין באפשרותנו לדעת מהו שיעור 'גבוה' ומהו 'נמוך' והאם בכלל יש היררכיה בשיעורים של הנשמה. זהו חלק מן העיוורון והנסתר הכרוך בלהיות בגוף. ולכן…

– אנו צריכות להיות זהירות מאד לא להתנשא על בני זוגנו. משום שכולנו רסיסי אור מגולמים בגוף. בן זוגך, כמוך, הוא נשמה בתוך גוף ויש סיבה לכך שאתם יחד. הסיבה היא התפתחות. הוא שליח בדיוק כמוך, רק ששליחותו שונה משלך.

– השיעורים הם אישיים וקולקטיביים (כולנו רקמה אנושית אחת) אך אין ביניהם התניה. השיעורים של נשמתי אינם זהים לזה של בן זוגי ולפעמים הם אפילו הפוכים.

– זוגיות איננה מבנה חברתי ובן זוגי לא נועד להיות ”החצי השני שלי“. שנינו שלמים בזכות עצמנו, ושנינו חלקים שונים מן הפזל הכולל. בעבר הייתה הזוגיות הסכם כלכלי-חברתי, ואז היא התפתחה לחבירה רומנטית שהסתבר שאם מבססים זוגיות על יסודות הרומנטיקה בלבד, הדרך תוביל לשיברון החלום.
כמו התפתחות האדם, גם המושג זוגיות התפתח עם השנים.
לתפיסתי זוגיות היא ברית נשמתית שיש לה שני תפקידים: האחד להיות מצע של אהבה עליו תמיד אפשר לסמוך, להיות לתמיכה ולעזר המיטבי ביותר. זאת אומרת שאת רוצה את טובתו כמו שאת רוצה את טובתך, ותתמכי בהתפתחות שלו כפי שאת רוצה לקבל תמיכה ממנו להתפתחות שלך. התפקיד השני של ברית הזוגיות הוא הפוך (אמרנו כבר שעל האדמה תמיד תהיה דיכוטומיה..) : לאתגר את הצמיחה האחד של השנייה, לנער אותנו ולדחוף אותנו צעד אחד קדימה. הדרך של הזוגיות לדחוף אותנו קדימה היא להיות לנו מראה לפחדים ולמקומות התקועים שבנו, מראה לדעות הקדומות שהאגו שלנו מחזיק משום שהוא מפחד לקפוץ למים, או לעורר בנו ספקות, או לנער אותנו.
"זוגיות לא אמורה להחזיק לנו ידיים 24/7 ולהיות יס-מן נצחי שלנו. אנחנו צריכים לומר תודה על שבן הזוג שלנו לפעמים מטריף אותנו כי אלה המקומות שעלינו לגדול בהם' כפי שאמרה בתי בשיחה מרתקת שהייתה לנו בנושא זוגיות.

– המשימה שלנו בשעת משבר היא לא להזדהות עם האגו של עצמנו.
לא לחשוב שאנו רואות את האור והוא עיוור.
– לא להחזיק בעמדת הצודקת. להיות בעמדת הלומדת.
– להיטען באנרגיה של המקור (בעזרת מדיטציה), להיטען בסבלנות ובאהבה ובמוכנות ללמוד ממנו, מהאיש שנדמה לנו לרגע שנמצא בחושך.
– אתגר נוסף במשבר הוא בחירת המשקפיים האוהבות. בידינו החופש לבחור באילו עיניים אנו מתבוננות על בן זוגנו. דווקא בשעת משבר עלינו לבחור לראות בו את כל הטוב שבו, להראות לו ולעצמינו.
לבחור לראות שאין באמת הבדל בין גשמי לרוחני. הפן הגשמי הוא ההתגשמות של הרוח. לכן כשבן זוגך מתקין מדף על הקיר שיישא את הספרים שלך, כשהוא דואג שחשבון הבנק שלכם יהיה בפלוס, כשהוא מטפל בילדים בזמן שאת עובדת עד מאוחר או נוסעת ללמוד, כשהוא מבשל לך מרק ביום חורף, או פותח סתימה בביוב, כל אלה חלק מן המגש הגשמי עליו נפשך מתפתחת. כל אלה ביטויים גשמיים של תמיכה רוחנית.

– להקשיב בלב פתוח, לשתף בלי ביקורת סמויה. במקום להרחיב על הסעיף החשוב הזה, אני רוצה להפנות אתכם לסדרה של ארבעה סרטונים מאלפים בנושא 'תקשורת קרבת'. הנה קישור לסרטון הראשון https://www.youtube.com/watch?v=5mc…

– חפשו את מקומות החיבור שקיימים ביניכם והפסיקו להדגיש את מקומות הפיצול. הפיצול נועד כדי שכל אחד ואחת מכם יתפתח בפני עצמו וללא התניה. החיבור נועד לחבר את הלב. טיול משותף בטבע הוא לא פחות ’רוחני‘ מאשר הבנה משותפת של מערכת הצ‘קרות.
– מילים הן כוח בורא, לכן הפסיקו לומר "הוא/אנחנו לא…" משום שכך תקבלו עוד מהלא הזה. במקום זאת התבוננו ואימרו את כל מה שאתם כן.

– שתפו את המקומות שבהם אתם לא מבינים האחד את השנייה מתוך הקשבה כך שהאחר ירגיש שראיתם אותו באמת. שראיתם את החששות שלו, וגם את האהבה שלו.

-בן זוגכן לא חייב להתחבר לכל מה שאתן מתחברות. אפשרו את המרחבים האישיים שלכם. זה נותן לכל אחד מכם מרחב נשימה ועצמאות רגשית חברתית ויצירתית.

– בן זוגכן לא חייב לאהוב את כל מה שאתן עושות, לכן הפסיקו להיעלב מדעתו האישית. עמדת עלבון שמה אותו במקום 'המעליב' ושוב נפלתם למריבה ולקורבנות (המלצה לקריאה: הספר "ארבע ההסכמות" מאת רואיס דון מיגל)

– אל תשימו לו מראה מגדילת חצ'קונים לפני ששאלתם האם הוא מעוניין בשיקוף. לאנשים שמחשיבים את עצמם בתהליך של התפתחות, יש נטייה לעתים לשים מראות מאד מכאיבות לבני זוגן. אני עשיתי זאת לא אחת לצערי. שיקוף ודעה נותנים רק כשהאחר מבקש או לפחות לאחר ששאלנו האם הוא מעוניין, והאם זה הזמן שמתאים לו.לא לדחוף לו שיקופים בזמן שקראתם בשפת הגוף שלו שזה לא הזמן, שכרגע הוא טרוד בעניין אחר. חפשו את הזמן המתאים שבו הלב פתוח. וגם אז – באהבה ורכות בבקשה…

– אסיים במשפט מקסים מתוך הסיפור "הנשמה הקטנה והשמש" מאת ניל דונלד וולש– "זכרו תמיד – שלחתי לכם רק מלאכים".

מאחלת לכולנו המשך התמודדות רכה עם האתגרים והרבה אומץ לחיות את השינוי שאנו רוצים בעולם.

באהבה
מלכה