מאז שפורסמו שני המכתבים שכתבתי לנער ולנערה שרוצים לחוות לראשונה אהבה גופנית, קיבלתי פניות נרגשות רבות מקוראים שהודו לי עמוקות על הכתבה ובקשו לקבל את הנוסח המלא של המכתבים.
"מלכה, אני כל-כך נבוכה לדבר על מין עם הילדים שלי. אין לי מושג איך לעשות את זה בלי להסמיק, להתבלבל ואין לי מושג בכלל איך להתחיל. המכתב שלך פתח לי חלון"
הפניות היו כולן מנשים.
האם זה בגלל שיותר נשים לוקחות על עצמן את תפקיד החינוך מאשר גברים?
האם זה מכיוון שהשיח הזה על מין מערב רגשות עמוקים, וגברים, אם ניתן לומר בהכללה, פחות רגילים לדבר על רגשותיהם?
האם זה בגלל שגברים נבוכים יותר מנשים לדבר בפתיחות וכנות על מין ולכן מפתחים שיח "מילואימניקי" נמוך? סליחה מראש מכל אותם גברים נפלאים שכן מסכימים לפתוח את הנושא הטעון הזה…
על כל פנים נדמה לי שאין לי ויכוח אתכם הקוראים שאילו הייתי שואלת אתכם מי מכם משוחח על מיניות עם ילדיו המתבגרים, מעט מאד ידיים היו מורמות.
מה שאני חותרת לומר הוא, שאנו כהורים משאירים חלל בחינוך ילדינו. חלל עמוק ודווקא בנושא הכי חשוב בחיים – מין. האנרגיה שמביאה חיים לעולם, שמחברת באופן העמוק ביותר בין גבר לאישה, שמבטאה את אהבתנו, שנוסכת בנו עונג, וגם זו שגבולותיה חשופים לפריצה אגרסיבית, עליה לא מדברים. ואם כבר מדברים, אז בורחים לתיאורים ביולוגיים של רביה או לדיבור מאיים ומפחיד על אמצעי מניעה כהגנה מפני מחלות. לטעמי זה כמו ללמד אהבה דרך לימודי נוירופיזיולוגיה. בריחה והתחמקות במקרה הטוב ונזק במקרה הפחות טוב.
מדוע נזק? משום שחלל, מטבעו הפיזיקלי נוטה להתמלא. הטבע לא משאיר חללים. מה אם כן תופס את מקום החלל שאנו משאירים אם לא פורנוגרפיה? אלימות מינית מצולמת.
לכאורה, תוכלו לשאול – מה חדש תחת השמש? גם אנו ההורים לא קיבלנו חינוך מיני ראוי, וגם בתקופתנו היה פלייבוי. אכן, אלא שהפורנוגרפיה, כמו כל המדיה, הולכת ומקצינה, מקבלת ביטויים אלימים יותר ויותר. וככל שילדים נחשפים לפורנוגרפיה מוקדם יותר, ככה נחסם הדמיון הארוטי הבריא שלהם משום שהמדיה היא זו שמזינה את הדמיון וקובעת עבורם מה ידמיינו ומה יחשבו.
בדמיון הארוטי ה"ישן", דמיונות ארוטיים היו קשורים לרוב עם תסריט רומנטי דמיוני. היום רוב הדמיון נטול רומנטיקה. התוצאה של העובדה המעציבה הזאת, היא היווצרות של דור שיש בו ניתוק בין מין ואהבה, המקבל ביטוי בקושי משמעותי לייצר מערכות יחסים ארוכות שיש בהן אינטימיות עמוקה.
אנו כהורים, נבהלים מן התמונה העגומה, ומנסים לתת מענה פתטי על-ידי חסימת המחשב לאתרים פורנוגרפיים. בכך אנו טומנים את ראשינו בחול, משום שילדינו תמיד יהיו זריזים מאתנו וימצאו דרכים לעקוף את המחסום.
אעשה הפסקה מתודית קצרה ואחזור להתבונן עלינו, ההורים.
בכל הקשור לתחום המיני, רוב ההורים גידלו אותנו על "דממת אלחוט" במקרה הטוב ועל פוריטניות מתחסדת ומטיפה במקרה הגרוע, ולכן גם אנו פיתחנו קושי עמוק לשוחח על מין בנינו לבין עצמינו. אפילו בין חברות קרובות. אפילו עם בני זוגנו, אתם אנו אמורים לקיים מערכת יחסים של תקשורת כנה.
ואם כך הוא בינינו לבין עצמנו, קל וחומר בינינו לבין ילדינו.
מה אם כן אנו יכולים לעשות כהורים?
לתפיסתי, הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות, הוא לחנך את עצמנו מחדש. ליזום תהליך מודע והדרגתי של פתיחת השיח המיני והחבור אל ההוויה הארוטית של עצמינו. כאשר נרגיש טוב עם עצמינו כיצורים מיניים ולא נתבייש בהיותנו בעלי תשוקה מעבר למספר הפעמים שבהן קיימנו את מצוות פרו ורבו, כך נפתח יכולת לשוחח על כך עם ילדינו בלי התחמקות, בלי בדיחות מבזות ובלי ציניות. באהבה פתיחות וכנות.
איך בכל זאת אפשר לדבר עם נוער על מין? באיזו שפה? מה לומר?
דוגמה למכתב שכתבתי לנער שירצה לחוות אהבה לראשונה עם חברתו תוכלו לקרוא כאן
כאן המכתב המקביל, לנערה