מאין באת ולאן את הולכת?

על צמצום פערים בתוכנו

 מכירות את הפערים האלה בין מי שאתן חוות את עצמכן מבפנים ומי שאתן מעזות להוציא החוצה? ואת הפערים בין החזון שלכן למציאות? מה לעזאזל אפשר לעשות איתם? לצמצם.

נסיעותיי בדרכים לבדי מהוות עבורי זמן של התבוננות צלולה המביאה עמה תובנות מאירות עיניים. בעיקר כאשר אני בסערת נפש (כן, גם לי יש כאלה…). משתפת אתכן באחת מאלה.

כל אדם הבוחר לחיות את חייו בתהליך של התפתחות מודעת (השיטה כאן איננה רלוונטית לצורך העניין) יפגוש בתוכו במוקדם או במאוחר שני סוגים של פערים. האחד עשוי לתסכל ולייאש והשני עשוי לעכב את ההתפתחות ולהחזיר צעד אחורה.

שני סוגי הפערים מתייחסים לקו ליניארי בהתפתחות לאורך זמן, כאשר נקודת המוצא היא הווה,
כלומר – איפה אני היום? מן הנקודה בה אני היום אני מתבוננת אל העבר ואל העתיד. 

הפער בין החזון למציאות
החזון הוא  מצב פוטנציאלי הנמצא במרחב התבוני, לבין המקום שאני נמצאת בו היום מבחינת הנפש, המצב הרגשי. למשל: נניח שיש לי חזון שבו אני מאמינה בכל לבי שרק אהבה היא ממשית, שכל השאר הבל הבלים, תעתועי שווא ודרמות אנושיות. אבל בחיי המעשה עדיין אני נופלת אל הבורות שבהם אני בהזדהות עם סערת נפש בתוכי  ועם הדרמה של החיים. או, אם ניתן דוגמא יותר גשמית – נניח שיש לי רעיון לסטרט-אפ מבריק, אבל כרגע זה רק מבחינת רעיון ולא באמת התחלתי ליישם אותו. בשני המקרים קיים פער בין החזון למציאות, בין מצב עתידי פוטנציאלי לבין מצב הקיים בהווה.

הפער בין מי שהיינו לבין מי שאנו היום.
בסוג זה של פער, הנפש שלנו כבר גדלה, כבר שינתה דפוסי התנהגות ותגובה בהווה לעומת מי שהיינו בעבר, אבל הדימוי העצמי שלנו עדיין נשאר חרוט בתבניות חשיבה ישנות. במקרה זה, השיח הפנימי שלנו עדיין לא הדביק את הפער וניזון ממצב העבר. למשל: נניח וחוויתי את עצמי כנערה ביישנית ומופנמת אבל מאז כבר עשיתי כברת דרך משמעותית וזזתי הרחק מן המשבצת הזאת. אבל, בשפה שביני לבין עצמי אני עדיין ממשיכה להזין את אותה נערה ביישנית ומופנמת באמירות כמו "אני לא יודעת לשווק את עצמי" שמשמעה שקשה לי עם חשיפה, כאשר האמת הפנימית שלי היא שאני כבר מרגישה די בנוח עם חשיפה.

 אולם, עד שלא אשנה את השפה הפנימית, ביני לבין עצמי, לנצח אזין את הפער שבין מי שהייתי לבין מי שאני היום.

אז מה עושים? כיצד מצמצמים פערים? כיצד עושים את הצעדים אל החזון?
שני טיפים קטנים אבל משמעותיים, שאם תתמידו בהם באדיקות, תשנו לעצמכן את החיים:

 1. אם יש לכן חזון, רוחני או גשמי, החזיקו אותו לנגד עיניכן כל הזמן,
שאו עיניים אליו ולכו בעקבותיו מבלי להיבהל מן הסלעים שיש להזיז בדרך. כן, יהיו בורות שתיפלו לתוכם שוב ושוב, אבל שאו עיניכן מן הבור אל החזון כדי שזה ירים אתכן מן הבור.

חזון גשמי, כדי שיתממש עליו להלום את משאלת הלב העמוקה שלכן, ואין הכוונה לגחמה כמו להיות מיליונרית עד גיל ארבעים. אלא חזון שבו אתן רואות גם את טובתכן וגם את תרומתכן לחברה בהתגשמותו. תרומה לחברה יכולה להיות שמחה פשוטה בלבד, איננה חייבת להיות ישועה רבתי מכל סבל.

עקב אכילס בתהליך הוא התירוצים שאנו מוכרות לעצמינו המונעים מאיתנו לצאת מאזור הנוחות, כגון "אבל אני עוד לא בשלה" "אבל אין לי אומץ" "עוד לא הגיע הזמן" "כשהילדים יגדלו" וכדומה.

2. התבוננו במי שהייתן ובמי שאתן היום. ראו את הדרך שעשיתן ואת השינוי שחל בתוככן.
זהו את הדעות הקדומות שיש לכן על עצמכן ונסחו בבהירות את המקום החדש, מבלי להצטנע בפני עצמכן. כעת אמרו לעצמכן מול המראה מידי בוקר את מי שאתן היום באמת.
גם אם אתן "בדרך", גם אם יש עוד דרך לעשות עד שתחושו שהגעתן, אמרו בלשון הווה.

למשל: במקום לחזור ולשנן לעצמכן "אני טיפוס חרדתי", החליפו את השיח הפנימי ל "אני משילה מעצמי חרדות שאינן משרתות את צמיחתי". כעבור מספר שבועות תרגישו תוצאות בחוויה הפנימית, ותוכלו להחליף את האמירה ל "אני אמיצה ויש לי האומץ ללכת אל הלא נודע". 

זה עשוי להישמע לגמרי מוזר, מלאכותי, "רוחניקי" , ניו-אייג'י, מטופש, תרמית עצמית, כל דבר. אבל זה עוצמתי וזה עובד! (ותודה לענבל מיוחס שנתנה לי את הטיפ הזה – לדבר מול עצמי במראה) המכשול הוא ההתמדה וההתגברות על המבוכה שבנכן לבין עצמכן. כאשר תתרגלו זאת מול מראה, כך שאתן מביטות על עיניכן (שהן החלון אל הנשמה) ושומעות את קולכן (שהוא הביטוי של נשמתכן), תרגישו מוזר ותתפללו שרק אף אחד לא יראה אתכן בשיגעונכן. כי בעולמנו המתוקן אדם נורמאלי מן היישוב אינו מדבר אל עצמו מול מראה. ובטח שלא הבלים ניו אייג'יים.

כעת את יכולה להתבונן על עצמך בראייה רטרוספקטיבית ופרוספקטיבית וליצור רצף זורם של התפתחות ביניהן לצורך יצירת ההווה שלך.

אז אם נמאס לכן להתבוסס באיזו ביצה חמימה ונעימה (או לא) וטובענית, אם יש איזה שינוי שאתן ממש חייבות לעשות בחייכן, הצעד הראשון ביציאה מן המשבצת בה אתן עומדות הוא להסכים להיות מטופשת וגם לקבל ריקושטים על כך. וימותו הקנאים (טוב, לא באמת….)