הסיפור הזה נוגע בקו התפר בין עצב להתרוממות רוח, בין חיים למוות, בין כבלי המחשבה לבין חירות. זהו סיפור אמיתי, על איש יקר ללבי, שלימד אותי הרבה על החיים.
פגשתי אותו לראשונה במיטת חוליו. מחלקת מורכבים, בי"ח בצפון הארץ. כמה מורכב להמתין למוות, חשבתי לעצמי. לקחתי לי כסא והתיישבתי לידו. לא הייתי צריכה להציג את מטרת בואי. "כן, כן, אני יודע למה באת. חיכיתי לך", אמר לי א', איש ערירי בשנות השמונים לחייו.
"אני דפקתי לי את החיים ועכשיו אני מנסה להשלים עם זה". איך לעזאזל אני מתמודדת עם משפט פתיחה שכזה? "אפשר להתיישב לידך?" שאלתי. "כן, אם את לא פוחדת שאפול", ענה. "הם לא מרשים לי כאן להוריד את המעקה. פוחדים שאפול. כבר נפלתי פעם. את רואה?" (מצביע על סימן כחול על לחיו). הורדתי את המעקה ללא היסוס והתיישבתי לידו. זמנו אוזל, הוא יודע זאת ואינו "מבזבז" את זמננו המשותף על שיחות חולין. צולל ישר אל העומקים של חייו, ללא מסכות.
"האדם חייב לחשוב. זה מה שמיחד אותו משאר החיות וזו המשמעות של האדם, החשיבה. טוב שאת פה. איתך אני עוד מרגיש שאני חושב. כשלא אוכל לחשוב, אין יותר טעם לחיי". ומה היא הנשמה? שאלתי. "הנשמה היא המנהל שלי, מנהל התזמורת שלי והיא כולה שלי." ומה היא הרוח? "הרוח זה הקשר בין האנשים, זה המשהו המשותף שאומר שהם אנשים. תאמרי לי, מה לדעתך יקרה לי כאשר הגוף שלי ימות?" מה לדעתך יקרה? שאלתי. "לדעתי הגוף מתפורר ומת". והנשמה?. "מצטרפת לכלל הנשמות. לרשות הכלל. אנחנו ממשיכים לחיות רק בזיכרונות של אחרים. ומה לדעתך?" סיפרתי לו על תפיסת עולמי. "זה חלק מהסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כדי שיחיו בשלום עם המוות" אמר א'. אני אוהבת את הישירות והכנות שלו. תוכו כברו.
"אני יודע שבעזרת דמיון האדם יכול לברוא את המציאות שלו ואת העתיד שלו. העתיד שלי זה למות והייתי רוצה שתעזרי לי לדמיין את זה". ניסיתי ללכת עם א' אל מותו בדמיון. "זה נחמד, אבל כל הזמן מתנגן לי שיר של גרשווין בראש: It ain't necessarily so. מה שהצעת זה כמו סוג של הפנוט. אני בלתי ניתן להפנוט. אני חי את הרגע. זה כמו איזו אוטוסוגסטיה כדי שלא נפחד". מה עוזר לך להתמודד עם פחד? שאלתי. "נשימה. אם נושמים ונושפים בצורה מודעת ומכוונת במשך רבע שעה ברצף, הפחד מתפוגג." א' יישם זאת בשבועות האחרונים של חייו מידי יום וכך הפחד עזב את האחיזה בגופו, בכל יום שעובר, היה פחות פחד. ניתן היה לראות זאת בהבעת פניו ושפת הגוף שהולכת ונעשית שלווה יותר.
פחד היא אנרגיה הכלואה בחלל סגור. אם נראה לה את פתח היציאה,
יצא הפחד ויכנס האור.
"אני צריך להיות בשולם עם עצמי. אם אני מצליח בזה, אני עובר מפאזה לפאזה. אם אני מצליח בזה, החיים טובים. אבל החשיבה שלי לא מושלמת, נכנסות לי הפרעות חשיבה ואז אני לא בשולם." אילו הפרעות למשל? "למשל שהמוות יהיה נורא. אבא שלי היה אומר, שאפשר כל דבר לעשות בצורה טובה או בצורה רעה. אז מדוע שנבחר בצורה הרעה? זה כנראה חלק מהמבנה שלנו, הפסימיות. זה משרת את היכולת שלנו לעבוד בשני מישורים – המישור שהתכונות שלנו עושות לנו טוב ועושות לנו רע. זה אותן תכונות רק חושבים אותן אחרת. חיים בשלום על משכבם זה סוג של אפשרות. סוג של הרדמות. מה רע בזה? זה נותן שקט פנימי. אני בדרך. ברגע שזה יהיה שלם, אני אגיע לזה".
יש לו מין חוכמה פנימית לעשות את כל התהליך בעצמו ולהיעזר בנוכחותי כעד, אך עליי להקפיד שלא להפריע לו, לא לקבוע עבורו באיזה מסלול עליו ללכת, אלא לכבד את מה שהוא יודע בתוכו. הוא נעזר בשאלותיי על מנת לארגן לעצמו את המחשבות.
א' ישב מולי מהורהר ולבסוף החל לדבר. "האדם חייב לחשוב. כדי לחשוב הוא צריך סבלנות וסובלנות. סבלנות החוצה וסובלנות פנימית. אני צריך להשלים עם עצמי." שאלתי: להשלים עם החיים שהיו לך או עם העובדה שאתה עומד למות? "זה אותו דבר" ענה.
האם אתה שלם? שאלתי בפגישתנו הבאה. "אדם אף פעם לא שלם. תמיד יהיו קונפליקטים. כן, אני שלם. אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לתקן את העבר או לשנות את העובדה שאני הולך למות. אז אני שלם. הזמן בשבילי עצר." שלווה ירדה על פניו וגופו.
א' נפטר בדיוק שבוע לאחר מכן. בבוקר של מפגשינו הקבועים.
עצב והתרוממות הרוח רחשו בתוכי בו זמנית. הוא עזב את גופו מפויס עם עצמו. "את יכולה להשתמש בכל מה שכתבת כדי ללמד אחרים" אמר לי בפגישתנו השנייה. "זה הדבר היחיד שאני משאיר אחריי".
כאשר הודיעו לי על מותו נזכרתי בדבריה של ד"ר אליזבט קובלר רוס בספרה "המוות חשוב לחיים": "…מה שעומד לקרות לאמא שלך הוא מה שקורה לפרפר. כשמגיע הזמן, פקעת הגולם נפתחת והפרפר יוצא החוצה".
