לפני כשנתיים השתתפתי בסדנה של שבוע עם המטפלת הזוגית האגדית הדי שלייפר. במהלכה הדי העבירה תהליך לזוג במשבר בפני קבוצת מטפלים (בהסכמתם ורצונם החופשי כמובן). השניים היו כבר למודי מטפלים והגיעו על סף ייאוש. התהליך נמשך שלושה ימים ברצף מתשע בבוקר ועד חמש אחה"צ. מסחטה רצינית…
מה שקרה במהלך שלושת הימים היה בגדר נס בעיניי. טרנספורמציה שלא ראיתי כדוגמתה קודם לכן בזמן כל כך קצר. מעשה אמנות של ממש. את הפתיח של הנס הזה אני רוצה לשתף אתכם, שיהיה השראה לתחילתה של שנה חדשה.
דבר ראשון הדי ביקשה מהם (מראש) להכין תמונה של ילדיהם והניחה אותה על השולחן הקטן שלידם תוך שהיא מתבוננת על התמונה בעיניים מלאות אהבה וחיוך גדול. "הילדים שלנו כל הזמן מתבוננים עלינו ולומדים" היא אמרה. "הם רואים את מה שאנחנו עושים, אומרים וגם את מה שאנחנו לא אומרים. הילדים שלנו למעשה מקבלים מאתנו השראה איך לקיים קשר זוגי". (או איך לא לקיים אותו…). "אני רוצה שיסתכלו עליכם מרחוק וילמדו". כך אמרה. כבר במילים הללו נמלאתי השראה. זו הייתה תזכורת לכך שכל מה שאנו עושים, אנו עושים לא רק עבורנו אלא גם עבור הדורות הבאים. הכל נקלט ונחרט בזיכרון שלהם.
ואז הדי נשמה נשימה ארוכה. ועוד נשימה. ממש מאטה בגופה את ההתרחשות בחדר. בהתחלה הייתה בי סקרנות – מה היא תעשה/תגיד עכשיו? אבל אז הדי המשיכה לשתוק ולהתבונן על הזוג באהבה. פעם בזה ופעם בזו. התחלתי לחוש בתוכי קצת אי נוחות, וגם קצת חוסר סבלנות. נו…? והדי? שוב נושמת, עוצמת לרגע עיניים, מניחה יד אחת על ברך האישה, יד שנייה על ברך האיש. כמו אמא אדמה בכבודה ובעצמה שבאה להרגיע את ברואיה. ואז היא ביקשה משני בני הזוג להתקרב עוד, עד שראשיהם היו במרחק כארבעים ס"מ זה מזה. זה המרחק שתינוק רואה את פני אמו כשהוא יונק ונרגע. ושוב נשמה בחיוך גדול וביקשה מהם להתבונן בעיניים. גם הזוג נשם. התבוננו בשקט. דמעה עלתה בעיניו של האיש. ואז של האישה. משהו בגוף התחיל להירגע. קצב הנשימות הואט ואפשר היה לחוש שגם קצב פעימות הלב נרגע. הלחץ שהורגש כשהם נכנסו לחדר התחיל להתפוגג.
ואז הדי שאלה אותם מה הביא אותם לטיפול. היא ביקשה מהם קודם לעצום עיניים ולבקש מהלב שלהם לנסח בשניים-שלושה משפטים קצרים שיבטאו את מהות הקונפליקט ולא את פרטי הסיפור. הקשיבה לזה ולזו ושוב נשמה. ניכר היה שהיא ממש מחזיקה עבורם מרחב שבו הם יכולים להרגיע את המערכת ההישרדותית ולנשום.
לאחר ששמעה את מהות הקונפליקט היא הגישה להם מחברת. אחת לכל אחד. "עכשיו אני רוצה לראות את החלום שלכם על זוגיות ואהבה", אמרה. ביקשה מהם לעצום עיניים, להיכנס לתוך הלב שלהם ורק להקשיב, מבלי לדעת שום דבר מראש. רק להקשיב ללב. "עד שהלב מספר לכם משהו על החלום שלו על זוגיות ואהבה. אתם יודעים, הלב מדבר במשפטים קצרים ממש. לא כמו הראש שמספר סיפורים ארוכים. הלב מדבר רק במהות". וככה הדי ביקשה מהם ארבע פעמים לעצום עיניים ולהקשיב לחלום של הלב ולכתוב את מה שהלב מספר. אני לא ממש זוכרת מה כל אחד מהם אמר/ה, רק זוכרת את החוויה. בחלום שלנו יש רק מהות. כשאני אומרת חלום אני לא מתכוונת לפנטזיה אלא לכמיהה. החלום שלנו לעולם לא מתנגש בחלום של אחר, משום שהחלום לא מדבר על האסטרטגיה להגשמת החלום אלא רק על המהות. למשל: שותפות, חברות, הקשבה, קירבה, מגע, תשוקה, הרפתקנות, בטחון, חופש ביטוי, שלווה ועוד…
וככה, עוד לפני שהדי התחילה לגעת יחד אתם ביסודות הקונפליקטים בין השניים, היא בנתה תשתית להקשבה. התשתית הייתה למעשה יציאה מהמעגל ההישרדותי במרחב המשותף וכניסה למרחב שבו הגוף נינוח ומרגיש שזה בטוח עבורו להיות כאן עכשיו.
לגוף שלנו יש שתי מערכות הפעלה עיקריות: האחת היא המערכת הסימפתטית הפועלת במצבי דחק, מזהה סכנה ובורחת/קופאת/נלחמת (fight/flight/freeze ). המערכת השנייה היא הפראסימפתטית – זו האחראית על רגיעה ונינוחות. כמו שהגוף יודע לפעול בשעת סכנה, כך יש לו גם את הידע כיצד להרגיע את עצמו. אחת הדרכים הכי יעילות לרגיעה היא נשימה מודעת.
כשאדם או זוג נמצאים במצב של קונפליקט, הגוף מזהה קונפליקט כמצב הישרדותי ומגיב במנגנון אוטומטי של הישרדות. כלומר – נלחם, קופא או בורח. כשהגוף פועל על אוטומט אין לו נגישות אל החלום.
אנו בפתחה של שנה חדשה. ענני הסתיו כבר כאן. זו הזדמנות להתחלה חדשה. התחלה חדשה זקוקה לחלום. חלום זקוק לנשימה. נשימה מרגיעה את הלב. הלב מספר את החלום. וכשחלום שלך פוגש חלום שלי, הלבבות שלנו נפגשים. מכאן הדרך להגשמה נפתחת.
