לפני זמן מה פנתה אליי פיזיותרפיסטית צעירה להתייעצות בזו הלשון:
"לחברה שלי יש ילדה בת שנה ו-4 חודשים שאובחנה עם גמישות יתר, והגיעה לטיפולים בהתפתחות הילד מכיוון שהיא עדיין לא הולכת ממש (הוריה החלו ללכת רק בגיל כשנה וחצי).
בינתיים נתנה לה הפיזיותרפיסטית תרגילים כלליים, והמליצה על נעליים קשיחות.
הילדה קיבלה את הנעליים ברצון .
מתארת האם: הילדה נעמדת לבד, על משטחים לא יציבים/משתנים (ספה, כורסה, אבא שלה, כיסא, שטיח עבה וכו') ללא עזרה ואפילו עוזבת ידיים!! וכשהיא עומדת על הרצפה, היא רק משייטת עם ידיים סביב רהיטים ולא מוכנה לעזוב בשביל כלום (!) 
כאשר יש משהו שהיא ממש-ממש רוצה היא תרד ותלך על הברכיים. שום דבר שההורים עשו (החזקת ידיים משותפת, הליכה בגובה שלה, ניסיון לדחוף כסא וכו') לא צלח. היא לא מוכנה ללכת ללא תמיכה על משטחים ישרים כמו רצפה או מדרכה. לפני כמה ימים הגננת סיפרה שהיא "תחמנה" אותה לבוא לקחת משהו והילדה עשתה 2 צעדים על הרצפה בלי תמיכה, וכשהבינה מה קרה היא מאוד נבהלה עד שהיא התיישבה ובכתה כשעה וכעסה מאוד על הגננת.
אמרתי לאמא שלדעתי, אין פה עניין של גמישות יתר, ושאם הילדה נעמדת והולכת ללא תמיכה על ספה , על אחת כמה וכמה לא הגמישות היא שעוצרת אותה. נראה לי שיש פה משהו התנהגותי. העליתי השערה, שאולי בניסיונות ההליכה הילדה נפלה וגילתה שהרבה פחות כדאי ליפול על הרצפה מאשר על ספה… "
מה דעתך? שאלה חברתי
עניתי: גמישות יתר והיפוטוניה (מתח שרירים נמוך), בעיקר כשהם משולבים, גורמים לילד תחושת חוסר יציבות ממשית המאיימת על שליטתו בגופו, בבחינת "אני לא לגמרי אדון לגופי". תחושה זו תוביל לכך שהילד יעזוב את התמיכה וילך רק כאשר ירגיש יציב דיו. נוסף על כך: ילדים הם חכמים יותר מן המבוגרים 🙂
ילד שמרגיש שמצפים ממנו (ותאמיני לי שהם מרגישים) "שילך כבר", ושמנסים בכל דרך להביא אותו להליכה, יתחכם, בתת המודע כמובן, ויעכב את ההליכה שלו עד שהמבוגרים "ירדו ממנו" ויאפשרו לו להתפתח בקצב האישי שלו. העניין הופך ל"התנהגותי" ככל שההורים והסביבה לוחצים יותר.
נוסף על כך: תכונות אופי מולדות משפיעות על הביצועים המוטוריים.
ילד הססן או ילד פרפקציוניסט ילך רק כאשר הוא בטוח ביציבות שלו, וילד הרפתקן ילך בהזדמנות הראשונה שיצליח, אבל ייפול יותר – גם אם מדובר בשני ילדים בעלי אפיונים פיזיולוגיים דומים.
ילד הרפתקן לא יימנע מהליכה בגלל הנפילות, כלומר הנפילות לא ירתיעו אותו והעצמאות שהניידות מאפשרת תהיה עבורו המטרה שנגד עיניו.
בקיצור: ילד היוזם תנועה, נעמד ליד רהיטים, הולך סביב ועובר מרהיט לרהיט, אינו זקוק לטיפול אלא לסביבה תומכת הליכה (בהנחה, כמובן, שכל המערכות שלו תקינות. אין מדובר בפתולוגיות של מערכת התנועה, ליקויים קוגניטיביים או רגשיים).
אין הכוונה שיתנו לו ידיים ויוליכו או שיעודדו מילולית "נו, בוא אליי".
כאשר אנו נותנים לפעוט ידיים ומוליכים אותו, אנו למעשה עושים עבורו "שירותים מיותרים" ויוצרים בו תלות בנו. אנו יוצרים עבורו ועבורנו אשליה של הליכה אבל מונעים מן הפעוט להתנסות בעצמו ולרכוש תגובות שווי משקל בעצמו.
רק התנסות עצמאית בה הילד רוכש תגובות שווי משקל תביא להליכה.
מהי סביבה מעודדת הליכה? 
סביבה מעודדת הליכה היא זו שפזורים בה רהיטים כגון שולחנות קטנים, כיסאות וכיוצא באלה, והילד יכול לדחוף אותם או לסייר ביניהם עד שיהיה בשל פיזית ורגשית ללכת לבד ויעזוב בעצמו את התמיכה.
במקביל כדאי לקחת אותו לגן שעשועים כדי שיתנסה במגוון הזדמנויות מוטוריות וייהנה מן התנועה.
ההנאה מן התנועה חשובה יותר מן השאלה מתי ילך.
חזרה חברתי והקשתה: השאלה הגדולה היא , מדוע שילך חופשי על משטחים פחות יציבים ולא על הרצפה? הרי משטחים לא יציבים קשים יותר לשמירה על שווי משקל.
תשובתי: הדבר החשוב כאן הוא החוויה הרגשית/אנרגטית ולא זו הפיזית.
כל המשטחים הלא יציבים שתיארת הם סביבה שנחווית עבורו כמוגנת וחמה: יש את אבא, הספה ועוד. זו סביבה "מרופדת" בכל המובנים. רצפה משולה לאולם חתונות עבורו. חלל פתוח, לא מוגן, קשה וקצת מאיים.
עד כאן הסיפור, ומכאן למסקנה ולעצה שכולנו כהורים יכולים להפיק ממנה תועלת רבה.
לעתים אנחנו מחפשים תשובות והסברים הגיוניים מתוך הנתונים הפיזיים, בעוד שהם נמצאים ברבדים עמוקים יותר. 
כאשר אתם מתבוננים בילדכם המתפתח ומתעוררת בכם שאלה או דאגה, התבוננו פנימה ושאלו את עצמכם מהו המסר הסמוי שילדכם משדר? שפת הגוף מספרת סיפור עשיר, אם רק נהיה קשובים לה.
