כאשר אני מתבוננת על היוצאים מבתי הכנסת בתום יום הכיפורים, בתום עשרת ימי התשובה, יש לי תחושה שמה שנקרא בשפת היהדות "הימים הנוראים", מסתיימים להם ביום אחד שלאחריו יש תחושה של ירידת מתח, כאילו מיקדו המתפללים את כל האנרגיה בכיוון אחד, עברו משוכה וכעת עוברים לסדר היום, לשגרת השנה שהחלה. במסורת היהודית, יום כיפור הוא היום שבו מחל אלוהים לעמו על חטא העגל.
כבר שנים רבות יש לי דיאלוג פנימי נוקב עם הדת שאליה נולדתי ועם דתות בכלל.
שאלות על מהות האלוהות, משמעות התפילה והקשר בין האדם כפרט לבין הכוח הבורא שהאדם הוא חלק ממנו, הן שאלות יומיומיות עבורי. יחד עם זאת, הדימוי שהוטבע בתודעתנו האנושית כאילו אלוהים הוא מעין שופט עליון שמנהל רישום של מעשינו ודן אותנו לזכות או לחובה, יוצר בי תחושה של נפרדות מן האלוהות וגם מקטין את האלוהות ומצמצם אותה לדבר שניתן להכילו בתפיסתנו המוגבלת. דומה כאילו האדם הוא ישות נפרדת ונבדלת מן האל.
כאשר אלוהים נגלה אל משה במעמד הר סיני ומבקש ממנו להוציא את עמו ממצרים, שואל משה בתגובה – ואיך בכלל אתאר אותך בפני עמי? איך אקרא לך? ואף שאלות נוספות חבויות כאן – מי יאמין לדבריי? ומדוע שיאמינו?
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים 'הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?' (שמות ג' י"ג).
גם בהתגלות עצמה יש משום צמצום. האלוהות צמצמה עצמה לכדי סנה בוער, חיזיון מרהיב ובלתי נתפס, אך עדיין משהו שנקלט בחושים האנושיים. אלוהים עונה למשה:
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.
תשובה מעורפלת וכל-כך בלתי מובנת. מה זאת אומרת – "אהיה אשר אהיה"? תשובה נפלאה בעיניי, המתארת את כל היש ואת כל האין, את כל הפרדוקסים של הנשגב, ועם זאת, תשובה שאולי משאירה את האדם ללא תשובה של ממש. תשובה שהאדם זקוק לתיווך כדי להבינה.
להבנתי, התיווך הזה הוא הדת, אלא שמכאן ואילך הכל פרשנות אנושית.
האדם מכניס את הנשגב לתוך מסגרות, הנחיות ונהלים כדי שלא נלך לאיבוד בתוך המרחב האינסופי הנקרא אלוהות. הדת מכניסה את הנשגב, שהוא מעבר לטוב ולרע, והופכת אותו למשהו נתפס, בעל תכונות אנושיות, כגון כעס ומאוויים. מצד אחד, זה עושה לנו סדר בחיים ומכוון אותנו אך מצד שני האלוהות מצטמצמת. באופן זה, אלוהים מגלם את ה"טוב", ומי שאינו עושה "כדברו" הוא "רע". אנו פונים לאלוהים בבקשות, וכאשר אלו אינן נענות, אנו מתאכזבים, או מסיקים שאין אנו טובים די הצורך. המסקנה: אם נשתדל יותר ונהיה ממש-ממש ילדים טובים, בקשותינו ייענו. ואז לפתע אנו חווים משבר נפשי או גופני ולא מבינים כיצד ייתכן כדבר הזה אם לא עשינו כל רע. למה זה מגיע לי? ברגעים אלו תמיד יימצאו ה"נשמות הטובות" שישלחו בנו תוכחה כזו או אחרת: אחת ממזוזות הבית אינה כשרה או שלא קיימנו מצווה זו או אחרת ובכך יזרו מלח על ייסורינו.
ברשותכם, אחזור אל תשובת האלוהים אל משה "אהיה אשר אהיה". דהיינו – הנני בכל מקום, בכל צורה, בנתפס ובבלתי נתפס.
אין תפקידה של האלוהות לממש את בקשותינו או להעניש אותנו. מהות הנשגב קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו ועלינו רק להשקיט ולחוש אותה בתוכנו ולחוש את החיבור שלנו עם הנשגב הזה.
תפילה בעיניי היא רגע של אינטימיות עם הנשגב, רגע של פליאה, רגע של הצהרה שלנו ליקום – הנני.
עבורי תפילה היא קודם כל רגע של הודיה, לא רק כשטוב לי, אלא גם כשרע לי. לתפילה האישית אין נוסח קבוע
היא יוצאת מהלב הנקי. כאשר עולה בקשה, אני מנתבת את הבקשה אל החלק הבורא שבתוכי על מנת ליצור את המציאות שאני מתאווה לחולל.
ביום הכיפורים לפני שנה, ארחתי את אמי בביתי. מזה ארבע שנים נמצאת אמי בתהליך איטי של דעיכת התודעה, או מה שקוראים – דמנציה. הזמן והחיים פורמים אט-אט את חוטי תודעתה. כואב עצוב וקשה לראות את אמי-הורתי מאבדת אט-אט את הזיכרון שלה, את יכולותיה, את הבנתה ומתנתקת ונעשית תלויה. התהליך הטבעי הוא לחפש משמעות. מהי המשמעות בחיים שכאלה? ייסרתי את עצמי בשאלה זו זמן רב, עד אשר הגיעה התפילה העמוקה מתוכי ולתוכי פנימה – לקבל את המצב ללא תשובה. להפסיק לשאול ופשוט לטפל בה באהבה מבלי לנסות להבין את הכוונה שמאחורי הדברים. להיות בהוויה. פשוט להיות. השנה כבר אי אפשר להסיעה בנסיעות ארוכות. ביקרנו אותה ערב ראש השנה, לקחנו אותה לים. נהנינו מחברתה והיא נהנתה מחברתנו, מן השמש, הגלים, מחיוך נכדיה. ותודעתה שנתרופפה עוד יותר, אפשרה לנו להיום ברגע קסום של הוויה ובתודה על מה שיש.
בתהליכים של ריפוי עמוק, לעצמי או למטופלים, אני תמיד משלבת תפילה בדרך כשלהי. יש בתפילה שנאמרת מעומקי הנשמה חוט שמחבר בין האני הפרטי לבין השלם שהפרט הוא חלק ממנו. יש בתפילה משהו שחש את החיים במלואם. תפילה אישית איננה זקוקה לתיווך, היא בקשר ישיר בינינו לבין האלוהות שאנו חלק ממנה והיא עונה לנו כהד, כפי שנאמר
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (תהילים קי"ח ה').
שיתמלא ליבנו תפילה והודיה, במיוחד בימי חול. אמן!
