בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה הולכת וגוברת במודעות לאפשרות לגיטימית של צורות חיים שונות שקשורות בחיבור בין ביטוי מיני ומבנה חברתי.
זה לא ממש חדש. נדמה לפעמים שהתהליך התחיל בשנות השישים ע"י הגל של התביעה ל"אהבה חופשית" כשבעצם הכוונה הייתה לשחרר את המין מפוריטניות ומוסרנות דתית. לא אהבה חופשית הביא אתו הסיקסטיז לדעתי אלא מין חופשי.
החדש במה שקרה בסיקסטיז היה העצמאות והחופש שיש לאדם על גופו. זאת לעומת משתאות המין בתרבות הרומית העתיקה למשל, שם לנשים מן המעמד הגבוה היה מותר לקחת לעצמן נערי שעשועים מן המעמדות הנמוכים יותר, ושם לנערים עצמם לא היה את החופש לומר "לא", או לחלופין הפוליגמיה שמתוארת בתנ"ך למשל.
לאחר פריקת העול, חזרו רוב בני הסיקסטיז אל חיק המונוגמיה. חלקם סיפרו שחוו ריחוק גדול מגופם דווקא בתקופה הזאת משום שעשו הרה דברים כאקט של מחאה ולא ממקום פנימי, וחלקם מספרים שזאת הייתה התקופה הכי יפה של חייהם. ואז באו גלי הגירושים, והניסיון הנוסף למצוא אהבה וחוזר חלילה.
לתנועה הפמיניסטית יש ללא ספק תפקיד חשוב בהיסטוריה האנושית, בזה שהיא מחזירה לאישה את הבעלות הבלעדית על גופה, רצונותיה, וחייה. מחזירה לאישה את כוחה. למעשה התנועה הפמיניסטית היא לא רק בעד נשים, אלא בעד חופש האדם.
במקביל לכל זה, הולכים ועולים אחוזי הגירושין, מה שהביא את האדם החופשי לשוב ולהתבונן במבנים שהוא מכניס את עצמו אליהם ולחפש מבנים שהם גמישים יותר.
מכיוון ששחררתי לעולם בגלוי את הפרט האישי הזה מחיי שהאיש שלי ואני בחרנו לאפשר לעצמינו לממש אהבה נוספת בנסיבות שמתאימות לנו, זה גרם לאנשים, מחפשי דרך בתחום האהבה למצוא דרכם אל הקליניקה שלי עם שאלות חייהם. מכל הגילים והסוגים. התקשורת שלי שקופה ומותר לדבר על הכול, אצלי הם מרגישים בטוח לפתוח את הלב באמת. מה שאני פוגשת בתוך המרחב האנושי הזה לא פעם, זה כאוס גדול, בלבול גדול וכאבים נפשיים שמודחקים מתחת לשאיפה הרוחנית כביכול להרחיב את הלב ולאהוב בחופשיות.
נשים צעירות יותר או פחות, שעוברות ממיטה למיטה בחיפוש נואש אחר אהבה.
אני פוגשת גברים צעירים יותר או פחות, שמשייטים בהרפתקאות מיניות שמרוקנות אותם מאונם. במרדף חסר שקט אחר עוד ועוד חוויות בטענה של חופש ביטוי.
וככל שאנשים מתערבבים עם יותר אנשים ככה הבלבול שלהם גדל. הבלבול משפיע לא רק במרחב המיני. משום שגבר שנכנס לתוך אישה, מכניס לתוכה את כל האנרגיה שלו. את כל חוויות חייו, אמונותיו, הלא מודע שלו, כאבי חייו. וכל זה מתערבב עם כל האנרגיה של האישה ובסוף המפגש שניהם צריכים רגע לעצור ולשאול את עצמם, רגע אז מה מתוך כל זה הוא שלי? ומה לא שלי? ועם כל הערבוביה הזאת אתם הולכים לעבודה, לבקר חברים, לבקר את ההורים וכל הרעש של האנרגיה המינית (שהיא אנרגיית החיים עצמם) של אחרים מתערבב לכם בגוף ועושה לכם סלט בראש ובלב.
אז מה, אני בעד או נגד חופש מיני? בעד או נגד אהבה חופשית?
אני בעד הקשבה מדוקדקת לאינטואיציה עמוקה שמחברת בין הגוף ללב לרוח.
אני בעד שנעשה תהליכים רגשיים שבהם אנו משילים אט-אט, תוך יצירת אמון, את הפחד מאבדן האהבה ואת הפחד מביטוי מיני אוהב. אבל בהקשבה אל הפחד ולא נגדו.
כשאדם משיל מעליו את האיסורים החברתיים על אהבה ועל מין, זה הזמן שלו לצאת למסע של גילוי האותנטיות שלו. גילוי מי הוא באמת בפנים בלי כל השכבות והמעילים שהחברה שמה עלינו וגם בלי לחץ חברתי של פורצי דרך מן הצד השני של הקשת, מדהימים ככל שיהיו. הקשבה פנימה.
כשאנחנו באיסור, אנחנו רוצים המון. את כל מה שמעבר לגדר בערך. אבל כשאנו באיפשור ומקשיבים פנימה, אנו מגלים לרוב שבעצם אין לנו צורך בריבוי. אלא רק לדעת שמותר לאהוב. ואז, כשמותר, בעצם מגלים שחיבורי נשמה שמתאים להם להתממש גם בגוף, הם מעטים ממה שנדמה לנו ויקרים מפז.
כשנער מתבגר מגלה פתאום את האפשרות להשתכר עם חבריו, אז בהתחלה אולי הוא שיכור מהחופש. אבל כשהוא ממשיך במסע ההשתכרות בלי לעצור ולבדוק רגע האם זה עושה לו טוב ומהם המינונים של השתייה שעושים לו נעים ומתי השתייה הופכת להיות בריחה, אז הוא נעשה מכור במידה כזאת או אחרת וכבר לא ממש צלול לזהות מתי זה בריחה. ככה גם במרחב המיני.
אני אומרת שלא עם כל חבר טוב אנו אמורים גם לעשות אהבה בגוף. ולא ממקום של איסור כזה או אחר אלא ממקום של דיוק. של הקשבה פנימה.
אני אומרת שלמעשה האהבה יש מטרה, מעבר לעונג ולתחושה הנפלאה של חיבור, וזה להצמיח אותנו וגם לרפא מקומות עמוקים מאד בנפש דרך הגוף.
דרך החיבור האוהב עם אדם אחר אנו חולקים משהו שהוא מעבר למילים. דרך החיבור האוהב, הנשמה שלנו לומדת משהו מהאחר. משהו שהנפש קצת מתקשה ללמוד בגלל דפוסי ההתנגדויות שלנו. דרך חיבור אוהב אנו משילים עוד שכבות של פחד. יש בזה משהו מרפא ומלא ביופי. וכן, דרך חיבור אוהב במרחב בטוח, אנו יכולים לתת ביטוי גם לחלקים הפראיים שבנו ויש בזה יופי גדול.
אני אומרת שתהיו בררניים. תשאלו את עצמכם מהו המניע שלכם? מה גורם לכם לרצות להתחבר עם אחר? האם מתוך רעב לאהבה או מתוך רצון לחיבור יפה עם האדם הנפלא שאתכם כרגע?
האם מתוך ריצוי ופחד נטישה או מתוך רצון כן ואותנטי? האם יש עליכם לחץ חברתי מסווה להתאים עצמכם לנורמה חדשה שהיא הפוכה לנורמה עליה גדלתם?
אני אומרת שתחוו מין רק עם אהבה. כי מין שהוא רק לצורך פורקן זו חוויה מרוקנת. כשמה כן היא – מפרקת. חוויה שדי מהר אחריה שוב מרגישים רעב. אהבה לא חייבת להיות התחייבות ארוכת שנים. אהבה זו מהות שמרגישים אם היא נוכחת ברגע הזה או לא.
תשאלו את עצמכם האם האדם שאתכם מהדהד בתדר שמרגיש לכם בטוח איתו או שנכנסתם למצב ממולכד כזה ואתם לא יודעים איך לצאת ממנו בלי לפגוע ולהיפגע? האם אתם יודעים לומר 'לא'? והאם אתם לגמרי שלמים עם ה'כן'?
זיהוי הכאוס הוא חמקמק מאד. משום שהוא נמצא מתחת למעטה ההדחקה שלנו. באזורי הלא מודע. הכאוס נמצא בשכבה הדקה של השקר שאדם מספר לעצמו כדי לא להישאר לבד, כדי לא לנבול, כדי לא למות.
זיהוי החופש גם הוא חמקמק. משום שהוא נמצא מעבר לאמונות המגבילות שרכשנו ומעבר לאזור הנוחות והדפוסים.
אני מצאתי סמן זיהוי שעוזר לי עם עצמי ובהנחיה גם: הרגש. הרגש האותנטי. האם הלב שלכם שמח במפגש? מתרווח במפגש? מתרגש מן הקסם שקורה ביניכם לבין האדם שאתכם?
אז חופש מיני או כאוס מיני? את זה הלב שלכם יודע עמוק בתוכו. אנא, אנא, הקשיבו לו…
