שלום הורים יקרים,
אם פתחתם את המאמר הזה, סביר להניח שיש לכם ילד, נכד או סתם פעוט שנוגע ללבכם, שאתם "חושדים" שיש לו קושי בוויסות חושי ומחפשים עצות והדרכה כיצד להתמודד.
אני מזמינה אתכם לקחת רגע נשימה עמוקה, לפנות שעה, כדי לקרוא את המאמר בנחת, לתת למילים לחלחל אליכם ולאפשר לתובנה חדשה להגיע. וגם אם נדמה לכם שסטיתי מן הנושא, הישארו איתי רגע עד הסוף…
כאשר תינוק מגיח לאוויר העולם, הוא תלוי לחלוטין בהוריו למילוי צרכיו הפיזיים הרגשיים והנפשיים. 
אט-אט לומד התינוק להביע את רצונותיו והסביבה לומדת לקרוא אותם. מערכת החושים היא הערוץ שדרכו עובר המידע מן העולם אל התינוק וממנו אל העולם חזרה. באמצעותה התינוק אומר לנו מתי הוא רעב, איזה מגע נעים לו ומה גורם לו אי נוחות. כבר בינקותו התינוק מסוגל לומר לנו בדרכו: "אבא, העיסוי שלך ממש נעים לי", "המוזיקה במעון חזקה מידי עבורי וגורמת לי לחוסר שקט", או "הטיול בעגלול עושה לי סחרחורת". אולם האם תמיד אנו עוצרים להקשיב ולפענח את האותות?
המוח קולט מידע (input) על הגוף והסביבה דרך מערכת החושים , מסנן, מווסת, מעבד ומארגן את המידע הנקלט ויוצר לעצמו תמונה כללית של סיטואציה ברגע נתון. כתגובה למידע הנקלט, התינוק, הילד או המבוגר, מוציא פלט (output) בצורה של התנהגות מוטורית רגשית וחברתית מותאמת.
כך לדוגמא במשחק כדור, הילד יכול לקלוט סיטואציה מורכבת של התנהלות המשחק ולתפוס את הכדור בזמן כאשר הוא מגיע אליו. סינון ופירוש מידע מאפשר לילד, לדוגמא, לרוץ מקצה הגן בדרך לחצר ולהתעלם מנגיעה של ילד אחר בכתפו, בידיעה פנימית ברורה כי הנגיעה לא הייתה התנהגות תוקפנית כלפיו אלא חלק ממשחק או נגיעה מקרית.
מערכת החושים כוללת את הראייה, השמיעה, המגע, הטעם, הריח, החוש הקינסטטי (זה המעביר מידע מן השרירים, הגידים, והמפרקים ומספק לני מידע על מיקום אברי הגוף והיחסים ביניהם) והחוש הוסטיבולרי, הקולט את תנועת הראש והגוף בחלל דרך חיישנים באוזן הפנימית ומספק תחושת איזון.
שיבוש בפעילות אחת המערכות, ישפיע על הדרך בה הילד יפרש ויביע עצמו אל מול העולם.
ילד עם ליקוי בעיבוד חושי יכול להגיב בתגובה מוגזמת לגירוי הנראה לנו טריוויאלי, כמו מגע חול בידינו (תגובתיות יתר) או לחלופין, לא להגיב כלל לגירוי חזק כמו פציעה (תת- תגובתיות).
המודעות הגוברת לאפשרות שלילד יש קושי בעיבוד חושי, מביאה בשנים האחרונות משפחות רבות לפתחם של מכונים להתפתחות הילד, ביניהן לחדר הטיפולים שלי. לעתים קרובות די בפגישות בודדות לצורך הדרכה, בעיקר כיצד לקרוא את הילד ולהתאים את עצמנו ואת הסביבה אליו, ולעיתים רחוקות יש צורך בטיפול ממושך במהלכו אנו מנסים בדרכים שונות להשפיע ישירות על פעילות המערכת, על-מנת "ללמד" אותה דרך חדשה.
וויסות חושי – אבחון מוקדם
חשיבות האיתור המוקדם של קושי בוויסות חושי יכולה לשנות את חייו של ילדכם ושלכם משום שיישום הכלים הטיפוליים הוא פשוט יחסית ולא מצריך הוצאות רבות אלא בעיקר תשומת לב, מודעות ומוכנות לקחת אחריות הורית ולהיות אתם ההורים, הדמות הטיפולית העיקרית של ילדכם.
סימנים לקושי בוויסות חושי
אצל ילודים: בכי מתמשך ובלתי סביר, קושי במעברים מאור לחושך וההפך, בכי בלבוש, בכי במים, בכי כאשר אתם מנדנדים את ילדכם או בכי כאשר אתם מפסיקים לנדנד אותו. תינוק שקט במיוחד אף הוא בחשד שאינו קולט את הגירויים החיצוניים באופן המצופה.
אצל תינוקות ופעוטות : קושי לעבור לאכילת מוצקים, קושי להתמודד עם רעשים פתאומיים, קושי בסביבה מרובת גירויים, סירוב לשחק בחול או בבצק או ההפך – רצון בלתי פוסק לשחק בחול או קושי לרדת מנדנדה. רגישות יתר לבגדים צמודים או ההפך – לבגדים רופפים, או לתוויות של הבגד או לחומרים סינטטיים.
אצל מתבגרים: רגישות יתר לרעש של מסיבות למשל, לרעש בהפסקות בבית הספר, להמולת הילדים, רגישות יתר להתגפפות הנהוגה אצל בני הנוער, הטפיחות על השכם "מה נשמע אחי" יכולות להחוות כפולשנות ממש. רגישות לנסיעות עם בחילות עד הקאה ועוד.
נראה לי שהבנתם מן התיאורים הללו, שקושי בוויסות חושי מתבטא בהתנהגות של תינוק או ילד שהיא שונה מן המצופה ממנו, התנהגות שהיא "מוגזמת", בין אם זו תגובתיות יתר או חסר.
כל אחת מן ההתנהגויות שציינתי למעלה יכולה להופיע גם במקרים אחרים, כמו בהיפראקטיביות למשל, יכולה לבוא ביחד עם תופעות נוספות כגון הפרעות קשב ולכן האבחנה המבדלת מאד חשובה והיא נעשית על-ידי איש מקצוע בעל ידע נרחב בהתפתחות הילד.
לעתים קרובות קשיי הוויסות של ילדכם עשוי להביא אתכם לידי עימותים משום שאתם תרצו למשל לחזור הביתה מגן השעשועים וילדכם יסרב נמרצות, או ההפך – אתם תרצו לקחת אותו לגן שעשועים והוא יסרב נמרצות או ישב בפינה.
"נו, לך לשחק עם כולם". הרצון שלנו ההורים שילדנו יהיה "כמו כולם" מדגיש את הקושי של הילד לעתים קרובות הרבה מעבר לפרופורציה. האיזון בין גישה טיפולית לבין להניח לילד להיות מי שהוא ולאהוב אותו ממש כפי שהוא מבלי לרצות לעשות ממנו משהו אחר, הוא הליכה על חבל דק.
אז מה עושים?
בעיקר מקשיבים, אבל לא רק עם האוזניים. ולאחר שהקשבת לילדכם רוב קשב, התאימו את הסביבה אליו ולא אותו לסביבה. חשפו את ילדכם בהדרגה לגירוים שהוא רגיש אליהם. למשל ילד הרגיש לחול, אפשר להתחיל בקערה קטנה עם חול וחיות משחק ולא ישר בארגז החול. תינוק הרגיש למים עשוי ליהנות להיכנס לאמבטיה כאשר הוא עטוף בחיתול בד רך ורק בהדרגה להסיר את החיתול.
בתי ואני
עתה אספר לכם בקצרה את הסיפור של בתי ושלנו הוריה.
עוד כשהייתה בבטן ידעתי שיש לי עסק עם ילדה בלתי נלאית, סוערת במיוחד…בעיטות פתאומיות ותנועה מרובה הכינו אותי עוד בהיותי בהיריון לילדה עם בטרייה הנטענת מאליה…
ההודעה על רעב תמיד באה בבכי פתאומי וחזק במיוחד. לא בהדרגה "כמו כולם". המעברים מצחוק מתגלגל ושמחה שובבה למפח נפש ובכי נמרץ היו אירועים יומיומיים. אט-אט למדנו אותה. לא "לימדנו" אותה, אלא למדנו לקרוא את צרכיה, מבלי לוותר על הצבת גבולות ברורים מצד שני.
כאשר עלתה בתי לגן, והגיעה הציפייה שתשב לריכוז חצי שעה, הכנסנו לגן שני פריטים: האחד מזרן קפיצים ישן. "תני לה לקפוץ ולהשתולל לפני המפגש, וגם לכל ילדי הגן" ביקשנו מן הגננת.
מתן גירוי מספק למערכת התנועה משקיט את הצורך בתנועה לזמן מה ועולה יכולת הריכוז.
היות שכל ילדי הגן ישבו לריכוז על שרפרפים, והיות שבתי התקשתה להישאר על השרפרף, לקח בן זוגי כיסא המשמש להרכיב ילדים על אופני מבוגרים ובנה לו מעמד קטן מעץ כך שתוכל לשבת עם כולם. הכיסא עטף אותה ככה שהיא חשה את גבולות גופה ולא "התפזרה" לצדדים.
במקביל להתאמת סביבת הגן, התאמנו את סביבת הבית. ערסל, ארגז חול, הרבה משחקי מים ובוץ, עיצוב העצים בחצר כך שיהיו נוחים לטיפוס, כל אלה היו הסביבה היומיומית שלה, כך שגם הצורך החושי בא על סיפוקו וגם חברים רבים היו אורחים בחצר שלנו.
בהמשך, כאשר עלתה בתי לכתה א', נהגתי מדי לילה לעשות לה עיסוי בגב ובכפות הרגליים. המגע העמוק מרגיע את מערכת העצבים ו"אוסף" אותה.
לא אלאה אתכם בפרטים נוספים, כי נדמה לי שהתמונה ברורה. ילד עם קשיי וויסות זקוק לסביבה מותאמת ברמה היומיומית. טיפול שבועי אצל מרפאה בעיסוק עשוי להיות מאד מועיל, אולם התועלת העיקרית היא לקבל הדרכה וליישם אותה ברמה היומיומית ולא לחשוב שאתם מוסרים את ילדכם "לתיקון". משום שקושי בוויסות הוא אפיון מולד בדיוק כמו נטייה להשמנה, מופנמות רגשית, או כל אתגר אחר. אף אחד מאתנו איננו מושלם ואם נקבל את הקשיים שלנו כחלק מהשיעור של חיינו, ויחד עם זאת נקבל את חוסר השלמות כשלמות בפני עצמה, נחיה בשלום עם עצמנו.
בתי היום חיילת ולומדת שוב להסתגל למערכת שדרישותיה נוקשות, דרישות שהן לחלוטין לא מותאמות לטבע האדם, והיא עושה זאת בזכות הכלים שלמדה במהלך חייה, החיזוקים החיוביים על היותה מי שהיא עם כישרונותיה הרבים, ובזכות הייחודיות האישית שלה, החן, ההומור והקלילות האופייניים לה.
נעשה עתה תפנית חדה ונתבונן ברשותכם בשאלה – האם קושי בוויסות חושי הוא ליקוי שהמודעות אליו גוברת עם השנים וכך גם הכלים להתמודד או שמא זהו ליקוי של תרבות המתנתקת מן הטבע?
עד עתה כתבתי בכובע ה"פיזיותרפיסטית ההתפתחותית", עם וותק של 22 שנים, כולל הדרכה קלינית, הדרכת הורים וצוות מטפל, הסברתי, נתתי רעיונות.
אני נוטלת לעצמי כעת את החירות לפרשנות האישית שלי לתופעה הטבעית והמלאכותית כאחד שעולם המחקר קורא לה "קשיי וויסות".
נתבונן לרגע בתסריט פוטנציאלי שהוא מציאות עבור אנשים רבים:
אם את אישה, את בוודאי מודעת לכך שהשימוש הממושך באמצעי מניעה מוריד את יכולת הפריון. ואם את אישה שמחשיבה עצמה "משכילה" או "נאורה" כמו שאני חשבתי על עצמי, את מצפה מעצמך לפתח את עצמך מבחינה מקצועית ואישית בטרם תביאי ילדים לעולם. אז את מתחילה ליטול גלולות למניעת הריון שנה ועוד שנה, וכך חברותייך. את מתנתקת מן המחזור הטבעי שלך לעתים עד מצב שאינך חשה כלל את הגלים ההורמונאליים הטבעיים לאורך החודש והשנה. ואז את מגיעה לגיל שלושים נניח, לאחר עשר שנות גלולות לפחות, ונזכרת שאת רוצה ילד. אלא מה? הגוף שלך בכלל שכח איך עושים את זה. 
את מתחילה טיפולי פוריות, שזה אומר התערבות כימית נוספת. עוד טיפול ועוד טיפול. אם התמזל מזלך, נכנסת להריון. אלא שגופך אינו זוכר שהוא צריך להחזיק את ההיריון 40 שבועות ובשבוע ה 25 נולד ילדך הרך.
השמחה גדולה אך מהולה בעצב משום שמערכת העצבים של תינוק איננה בשלה בשבוע 25 והיא מתבקשת להבשיל כעת בתנאים של פגיה. זה אומר אורות ניאון, צפצופי מערכות הבקרה, ידיים שאינן של אמא מטפלות בו, אין שום תחושה של יום ולילה.
אם הכול הלך כשורה, ילדך גדל והגיע למעון, ונדרש עתה, עם מערכת העצבים הרגישה שלו, להתאים עצמו לקבוצה של כשלושים וחמישה ילדים!!! בלתי סביר בעליל.
במקום לטפס על עצים ולשחק בחול ולשמוע סיפור מאימא, הוא נדרש לצמצם את תנועתו ולשבת על שרפרף מפלסטיק לריכוז, אסור לו לטפס בחצר כי זה מסוכן, ואת המגע לו הוא זקוק הוא מחפש אצל ילדים אחרים אבל גם זה אסור כי עליו לשמור על פרטיות הגוף שלהם.
ייתכן ובשלב זה של קריאת המאמר אתם סבורים שאני מטיפה לאנרכיה במקרה הרע או לחלופין חזרה למערות.
אינני דוגלת לא בזה ולא בזה, אולם ברצוני לטעון טענה, שאין לה הוכחה מחקרית, ולהציע דרך התמודדות שיש לה סימוכין גם במחקרים.
בחזרה לטבע איננה גחמה, זה מה שהגוף מבקש
טענתי היא כי החיים המודרניים הרחיקו אותנו בני האדם מבעל החיים שאנו ומן הגירויים האמורים להצמיח מערכת עצבים תקינה. התרחקנו מן המחזוריות הטבעית שלנו ומן הסביבה הטבעית שאמורה להזין באופן בריא את מערכת החושים שלנו כך שניגע בסביבתנו, שנריח פרחים, שנראה את אור השמש העולה והשוקעת, שניוולד בזמן, שנשמור על שיווי משקל כשאנו מטפסים על עצים, שנהיה באינטראקציה קרובה עם האנשים הסובבים אותנו ללא מורא. כאשר אנו רוב הזמן מתקשרים דרך הפייסבוק, לא פלא שאנו שוכחים מהי אינטימיות וכיצד לבנות מערכות יחסים יציבות וגמישות בו זמנית. כך נוצרים ילדים ומבוגרים החיים בבועה מצד אחד ומצד שני מפתחים חסכים חושיים הולכים וגדלים. כך נוצר מצב שבו החיים המודרניים מספקים גם את הסיבה לקשיי וויסות וגם את הדרכים להתמודדות, כולל ברכות כדורים מפלסטיק וחדרים לבנים עם אורות מרצדים ומוזיקת דולפינים אלקטרונית שתרגיע אותנו. אחר-כך גם מפתחים תוכנות מחשב לטיפול בבעיות ריכוז אבל הבהייה במחשב ממכרת ומעמיקה את בעיית הריכוז כך שצריך לשכלל את התוכנות שוב ושוב.
שונות טבעית
נקודה נוספת למחשבה היא השונות הטבעית, הוריאביליות הטבעית הקיימת בנינו. האחד יאהב לשחק בחול, והאחר להשתכשך במים. האחת תעדיף לשחק בכלי עבודה והאחר בבובות, האחד נהנה מקריאת ספר והאחרת מטיפוס פרוע על עצים. אם לא נמהר לקטלג את ילדינו בתוויות, אם נחפש את הדרך בה כל ילד יבטא את הייחודיות הטבעית שלו במקום להתמקד בקשיים, אם לא נדרוש מילדינו דרישות שאינן סבירות למערכת העצבים שלו כגון הסתגלות לכיתה של 40 ילדים בגיל 6 שנים, פחות ילדים יאובחנו כ"לוקים" בליקויים כאלה ואחרים ויותר ילדים יהיו שמחים במי שהם.
אז מה לעשות בכל זאת עם ילד המאובחן עם קשיי וויסות?
צאו לטייל, לים, לשמש, שחקו בהשתוללות כמו כשהייתם ילדים, געו בהם באהבה ובלי חשש אך עם כבוד והערכה, טפסו על עצים. שחקו בכדור. ספקו למערכת העצבים שלו את הגירויים הטבעיים שהיא אמורה לקבל. המעיטו במשחקים אלקטרוניים, הם ממכרים את מערכת הראיה לתדר מרצד, החזירו את הטבע לחייכם ותראו כמה שמחה הוא מביא.
מי מכם שילדו כבר גדול יאמר לי – אבל הילד שלי כבר מכור לכל האלקטרוניקה הזאת ומסרב לצאת אתי לטיולים. זו אכן משימה לא פשוטה. לאחר שנים של התמכרות למציאות שהיא רחוקה מן הטבע ולהתמכרות למסכים, עלינו כהורים לחפש את הגירויים הקרובים לטבע אבל גם קרובים לחוויית אקסטרים שאליה ילדכם רגיל. חוג טיפוס, רכיבה על סוסים, חוג סיירות, גלישת גלים, כל אלה יכולים להיות גשר בין הילד אל הטבע. אולם עליכם כהורים למצוא את החוויה המשותפת עם ילדכם ולא רק לשלוח אותו ל"טיפול".
ושוב אני מרשה לעצמי לסטות מן הנושא…לקחת שביל צדדי…
יחסי גומלין בין המערכות
מערכת החושים פועלת על-פי חוקיות תיאוריית המערכות. ההנחה לתיאוריית המערכות, לקוחה מתיאוריות פיזיקאליות, כימיות ומתמטיות המראות כי כאשר אלמנטים של מערכת עובדים יחד, מתרחשים דברים אשר אינם מתרחשים כאשר בוחנים כל אלמנט לגופו. נבנית התנהגות חדשה התלויה בקלט שיכניסו כל המערכות יחד. ללא ספק זוהי מערכת מורכבת ביותר, שקשה לתאר את מורכבותה במונחים המקובלים.
מערבולת החושים ותפקיד האינטואיציה
הספרות מרבה להשתמש בעירוב חושים בביטויים כגון "למשש את המראות", "לטעום את הריחות", במטרה לבטא חוויות עזות המערבלות את החושים. מי מאתנו לא חווה טלפתיה, בעיקר עם אנשים הקרובים לנו? רובנו ככולנו, חשנו לא פעם "תחושת בטן", אינטואיציה, בהקשר להחלטה גורלית הקשורה בעתידנו. האם אנו תמיד מקשיבים לקול האינטואיציה, קול הלב, או מאפשרים לעצמנו להיסחף לפרשנות שכלית הקשורה במערכת סבוכה של מוסכמות חברתיות ששיקולן רווח והפסד?
לילדים חושים "על חושיים" מאד מחודדים. הם יודעים על-פי רוב מה טוב ונכון עבורם ומה לא. אולם אנו, המבוגרים, נוטים להכהות את חושיהם בהסברים "הגיוניים".
תינוקות רבים חשים מתי נוכחות אדם מסוים אינה טובה עבורו והוא פורץ בבכי בכל פעם שאדם זה מתקרב אליו. אנו, המבוגרים, חשים אי נוחות משום שאדם זה יכול להיות קרוב משפחה או שכן. אולם התינוק יודע, בידיעה פנימית מה ומדוע לא נוח לו.
על-פי הסיפור המקראי, כאשר ירד אלוהים להר סיני על-מנת לתת לעם ישראל את התורה, קרה דבר מוזר המתואר כך: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ', ט"ו). רבי עקיבא מפרש את המעמד: "רואין הנשמע ושומעין הנראה", כלומר, במעמד הר סיני נפרצו גבולות החושים.
הראייה מאמתת את הדברים הנראים לעין ולכן אולי תופסת את המציאות של הדברים הגשמיים. השמיעה לעומתה, פחות מוגבלת, ויכולה לפתוח עצמה למציאות רוחנית, כזו שאינה ניתנת להוכחה מחקרית.
החושים המוכרים לרובנו הם החושים הפיזיקאליים, אלו הניתנים למדידה ומחקר. אולם ככל שהלכה עבודתי והעמיקה אל מהות התפתחות התינוק, הילד והאדם, למדתי שיש לנו חושים נוספים, והשימוש בהם פותח אותנו לאפשרויות נוספות.
ישנן דרכים שונות לסייע לילדים ואנשים עם ליקוי בתפקוד מערכת החושים, המתבססות על הכרות מעמיקה עם הילד ומשפחתו, וההחלטה אם להתערב לרוב תהיה תלויה במידה שהקושי באמת מפריע לילד לתפקד ברמה היומיומית.
אני סבורה שאם נלמד לחדד את התחושות שלנו ולהקשיב להן, נוכל להבין בבהירות רבה יותר את תפקידם של החושים אצל ילדינו, ולסייע לאלו אשר מערכת החושים שלהם "התבלבלה". יחד עם זאת, אם לא נמהר לקטלג את ילדינו בהגדרות כאלו ואחרות, נוכל ליהנות מן השונות הרבה, הנורמאלית, בין ילדינו. נוכל להשתעשע מעט בפראות עם ילד אחד, ולהתלטף ברכות עם ילדנו האחר, לטפס במעלה הר עם האחד, ולהתענג בהליכה נינוחה עם האחר.
לסיום, לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, ברצוני לאחל לכולנו שנפתח את ליבנו גופנו ותודעתנו לקלוט את כל החושים כולם, מבלי לחשוש מעצמתם.
אם הגעתם עד הלום, הקדישו דקות מספר על מנת להתבונן בעיניים חדשות באותו ילד נפלא שהגדרתם עם "קשיי וויסות", לראות איזו מתנה הוא מביא לעולם ולספר לו כמה הוא נפלא…
במידה ואתם עדיין חשים צורך בהדרכה עם ילדכם, אשמח להגיע אליכם הביתה, לסביבתו הטבעית של ילדכם, להדרכה אישית.
מלכה פלדשטיין
