הם התחתנו בגלל שאחד מהם לחץ, או בגלל שהשעון הביולוגי תקתק והיא כבר רצתה ילד, או בגלל היריון מפתיע, או מכל סיבה אחרת שהיא לא בחירה מעומק הלב.
הם הקימו משפחה למופת, ילדים נהדרים. הם חברים טובים. אבל הם לא אהובים ואין ביניהם ברית, והם לא מודעים לעובדה שמה שיש ביניהם זה הסכם. הסכם לחיים נוחים או הסכם לבניית משפחה או הסכם שנועד להפר את הבדידות. משהו ששניהם מסכימים עליו אבל לא באמת שמחים בו. הם חיים ללא שכינה ביניהם. אם המילה 'שכינה' מפריעה לכם, אפשר להחליף אותה במילה אחרת. אפשר לומר התמסרות מלאה לקשר של אהבה.
כשהם אמרו "כן" ביום הנישואים, זה לא היה "כן" מלא. זה היה כן חלקי. בחוויה שלהם "החיים הובילו אותי לזה".
הם חשים את זה בסתר ליבם. איזו תחושה של מרמור, שזה לא בדיוק מה שרצו, לא מה שדמיינו לעצמם, לא ככה.
עם השנים, הנתינה שלהם זה לזו תמיד מלווה בטיפה קטנטנה של מרמור שמזדחל עם כל מחווה. מרמור שקט כזה. מקמצים במחמאות זה לזו, מקמצים בהוקרת תודה, מקמצים בפירגון, מקמצים במגע. כל מחווה שאמורה להיות מחווה של אהבה, היא לא באמת מלאה. וככה חייהם המשותפים מתגלגלים במשך כמה שנים טובות. חמש או עשרים וחמש. לפעמים היא (לרוב זו האישה) לוחצת על טיפול זוגי. הוא מסכים. הם הולכים לטיפול מידי פעם, אבל זה לא באמת עוזר, והם חוזרים לאותה נקודת התחלה של קירבה מסויגת או יותר נכון ריחוק. והם לא מודעים לכך שבעצם כל הריחוק הזה נובע מהישיבה על הגדר. מהעובדה שלא באמת בחרו זה בזה בשמחה, שלא באמת התמסרו להחלטה על דרך המשותפת. רוב הזמן הם מחכים שמשהו טוב יותר יקרה.
אפשר להתבונן על התחום המיני ולומר שמעולם לא הייתה שם תשוקה אמיתית. אבל ממה שאני רואה, ככל שאני פוגשת אותם יותר, על הווריאציות השונות של הישיבה על הגדר, שזה לא קשור ישירות בתשוקה, גם לא קשור ברצון של אחד מהם לפתוח קשר כלפי פרטנרים נוספים. אלה סיפורים אחרים.
מדובר בשני אנשים שבאמת ובתמים רוצים קשר זוגי, אבל – לא באמת בחרו באדם הספציפי הזה שמולם. הם יושבים על הגדר ולא מחליטים לפה או לשם. לא לפירוק ולא לאיחוד. וכך למעשה הם לא מיישמים את הכוונה המלאה שלהם במעשים, אלא מתרחקים זה מזה. משום שקירבה נוצרת רק ממקום של כוונה מלאה. לא רק קירבה, אלא כל תוצאה של כל תהליך, יכולה להתקבל במלואה רק כאשר יצקו בה כוונה מלאה וכנה.
אני חושבת שלא הייתי מודעת לתופעה הזאת של ישיבה על הגדר אילולא הייתי פוגשת כל כך הרבה אנשים לליווי תהליך בעיסוק שלי.
להבנתי, התופעה נובעת מקושי לקבל החלטה וללכת איתה עד הסוף. לא משנה איזו החלטה. אולי מדובר בתופעה דורית, משום שאני פוגשת אותה בעיקר אצל אנשים בשנות השלושים ותחילת הארבעים לחייהם.
ואז, כשהם שואלים אותי אם לדעתי אפשר להציל את הזוגיות שלהם, אני עונה שאני לא יודעת. זה תלוי אם הם יבחרו זה בזה כפי שהם היום, מאהבה. אולי בפעם הראשונה בחייהם. בחירה מלאה.
זה לא "ניסיון". כי ניסיון זה שוב לשבת על הגדר. זה להכריז בפני עצמכם yes I do.
זו לא חתונה קתולית, והצורה שלה יכולה להיות גמישה ומשתנה עם הזמן.
אם יחליטו להביא את עצמם במלוא הכוונה, להתבונן זה בזו בעיניים אוהבות, לראות את כל כולו ולומר – כן, אז זה אפשרי. האם זה יקרה? אין לדעת. אני רק מבקשת מכם להיות כנים עם עצמכם ולשאול את עצמכם אם אתם בוחרים זה בזה בלב שלם ומביאים את האהבה שלכם אל הבית הזה?
לפעמים פרדה היא האפשרות המיטיבה ביותר לשני הצדדים.
אפשר גם להחליט לסיים את הקשר הרומנטי, לשחרר אותו ולפתוח את האפשרות למבנה אחר של קשר שבו שומרים על המשפחה, עם קשרים רומנטיים מחוץ לזוגיות – גם זה סוג של ירידה מהגדר.
אינני קובעת מה נכון ומה לא נכון, וגם אינני חושבת שיש אפשרות אחת טובה יותר מאפשרויות אחרות.
אבל לשבת על הגדר בלי להחליט לכאן או לכאן – האין זה בזבוז יקר של זמן-חיים? החיים קצרים וקצובים, ואין יודע מתי יגיע סופנו. בואו ניטיב עם עצמינו ונחליט על כיוון. זה יעשה את החיים הרבה יותר ברורים. לפעמים נדמה שקבלת החלטה סוגרת על כל שאר האפשרויות שלא בחרנו בהן. וזה אכן כך. אך יחד עם זאת עם הירידה מהגדר וקבלת החלטה, עוזרת לנו למקד את אנרגיית החיים שלנו, את תשומת הלב, מפחיתה בלבול ויוצרת שקט פנימי.
