לאחרונה שוחחתי עם חברה טובה על נושא רגיש. מה שבא לי לומר עכשיו עשוי להישמע קלישאה, פתחה חברתי. דברי, אמרתי לה, קלישאות, או מה שאנשים קוראים לפעמים 'פסיכולוגיה בגרוש' הן האמיתות הגדולות ביותר של החיים והקשות ביותר ליישום. זה מעניין, הגישה שלך, לא חשבתי על זה ככה, ענתה חברתי.
ומשום שהן הכי קשות ליישום, אמרתי, יותר קל לנו "לנפנף" אותן הצידה בבוז או זלזול.
כאשר אנו מנפנפים הצידה אמירה קלישאתית, אנו מייד מתייגים את עצמנו כאינטליגנטים, נאורים ובררניים ומשייכים את עצמנו, כביכול, לאליטה חברתית.
מדוע כל ההקדמה הזאת? משום שאני רוצה לדבר על קלישאה לראש השנה.
כמו בכל תחילת שנה חדשה, אנו מבטיחים לעצמנו הבטחות יומרניות שונות כגון: השנה אתחיל דיאטה, השנה אתחיל לעשות פעילות גופנית, השנה אפנה יותר זמן לעצמי, השנה אפנה יותר זמן לילדים ופחות לעבודה ועוד. חולפת שנה, ושוב אנו עושים את חשבון הנפש השנתי: מה עשיתי השנה? מה אני רוצה לעשות בשנה הקרובה?
חשבון הנפש השנתי מתמצה למעשה בשאלה אחת נוקבת: האם חיי בפועל תואמים את סדרי העדיפויות שלי?
כמה פעמים אמרנו לעצמנו: השנה אצ'פר את עצמי בעיסוי טוב לפחות פעם בחודשיים? או במקום לעסוק באובססיביות בסידור הבית לאחר שהילדים נרדמו, אפנה יותר זמן איכות לזוגיות? וכמה פעמים שוב ושוב דחקנו את ה'חשוב' הצידה לטובת ה'צריך'?
ברצוני לספר לכם סיפור. זהו איננו הסיפור שלי, אלא שאילה ספרותית, אלא שאינני יודעת ממי שאלתי אותו. הסיפור התגלגל בגרסאות רבות ושונות, עד שהפך לקלישאה. מדובר ב"סיפור האבנים הגדולות" העוסק בניהול יעיל של זמן וסדרי עדיפויות.
יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לתת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. 
ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת לצורך העניין
בעמדו בפני הקבוצה המכובדת, שהייתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: אנו עומדים לערוך ניסוי.
מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל.
כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: האם המכל מלא? כולם השיבו בחיוב.
המרצה המתין מספר שניות ושאל: האמנם? ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.
בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: האם המכל מלא?
כעת ירדו מאזיניו לסוף דעתו, ואחד מהם השיב, מסתבר שלא.
נכון, השיב המרצה הזקן, חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. הוא שפך את החול בזהירות לתוך המכל. החול מילא את החללים בבין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את המאזינים: האם המיכל מלא?
הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו כולם פה אחד: לא!
נכון, השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו, נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו.
המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה? בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות. לא, השיב המרצה הזקן. האמת הגדולה שאנו למדים מכך היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך.
דממה עמוקה השתררה באולם, וכל אחד ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.
הזקן התבונן בשומעיו ואמר: מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? להתפתח? מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) הם ימלאו את החיים, ולא ייוותר זמן יקר כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם.
מעבר למסקנתו של המרצה הלא נודע, ישנם גם הסיפורים שאנו מוכרים לעצמנו בקשר לסדרי עדיפויות. העולם הטכנולוגי המתקדם מספק לנו הרבה אשליות בקשר לסדרי עדיפויות. למשל שחייבים לענות לכל הודעה שמתקבלת בטלפון עכשיו ומייד, גם אם אנו באמצע מפגש אישי חשוב.
לקראת ראש השנה, אני מזמינה את כולנו לעשות חשבון נפש כן: מהם הסיפורים שאנו "מוכרים" לעצמנו כדי לא להתאמץ ולהכניס את האבנים הגדולות ראשונות בסדר העדיפויות האישי שלנו? ואז… להפוך את הקערה על פיה ולהכניס אבן אחת, רק אבן אחת, שלא הייתה שם קודם – ראשונה.
שתהיה לכולנו שנה של בחירות מיטיבות.
