אני מאמינה באגדות! ואני מאמינה ברומנטיקה! מודה ומתוודה.
אולי חלקכם ירצה לשרוק לי עכשיו בוז מהיציע אבל לא אכפת לי.
אתמול סיימתי לקרוא את הספר "המתיקות שבשכחה" (קריסטין הרמל) שהתכתב עם ידיעה ברורה שיש בי: יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון, יש דבר כזה "נועדו זה לזה" ויש דבר כזה "ברית נשמות". העוקץ הוא שלא לימדו אותנו את החוקים האמיתיים שלהן. של האגדות, של הנשמות, של הבריתות, ושל כל הבריאה.
את האיש שאתי פגשתי כשהייתי בת 19. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הייתי אז חצויה בתוכי. האמנתי באגדה על הנסיך והנסיכה אבל גדלתי בבית שבו הכול היה הפוך מזה. לא נסיכה ולא נסיך, לא אהבה ולא ברית. זוג הורים שחי שנים ארוכות בסבל משותף. ידעתי שאפשר אחרת ולא הרפיתי מהאגדה. רק שהבנתי שכדי לזכות בה צריך לא להירדם באמצע הסיפור. לשים לב מתי צריך לקחת תפנית שמאלה, אל השביל הפחות מוכר.
הבנתי שכל סיפור האהבה הזה לא נועד ליצור לנו הסכם נוחות הדדית לצורך הקמת משפחה, אלא לפתח אותנו תחת חופת האהבה.
כן, אני חיה עם אביר. לא רק מעצם העובדה שהוא הציל אותי מג'וקים אינספור פעמים, אלא מכורח ההחלטה הפנימית שאם אני רוצה לחיות עם אביר, אני צריכה לראות אותו ככזה, גם כשהוא מתנהג שלא לפי הציפיות שלי. זה לא אומר לעצום עיניים, אלא נהפוך הוא – להתבונן למציאות בעיניים ולתקשר את "האמת העירומה של האהבה" כאן ועכשיו, בלי פשרות אבל בחמלה ואמפתיה (מאתגר כמו לפתור חידת חמיצר בערך)
ואני יודעת שהוא חי עם נסיכה. לא רק מעצם העובדה שהצלתי אותו אינספור פעמים מן הבור של אשליית הנפרדות, אלא מכורח העובדה שאם הוא רוצה לחיות עם נסיכה הוא צריך להתבונן עלי ככזאת גם שאני מתבלבלת ולובשת בטעות בגדי משרתות עלובות.
מהאביר שאתי אני לומדת ללטש את להב היהלום שאני. להיות מדויקת עם עצמי. לפעמים בדרכים ממש קשות.
מהנסיכה שאני הוא לומד להשיל את השריון שעל לבו. לפעמים אני עושה לו חיים ממש קשים.
מה שלא לימדו אותנו, הוא שלפעמים לא את כל מה שהנשמה רוצה ללמוד, אפשר ללמוד מאותו אביר. לפעמים, כשמסיימים את בית-הספר התיכון של ברית הנשמות, מגיח לתמונה אביר נוסף. הוא לא בא להחליף את זה הקיים אלא רק להעלות אותנו עוד כיתה בבית-הספר של האהבה. ולפעמים מגיעה עוד נסיכה שבאה ללמד את הנסיך שאתי חומר לימודים חדש שאני לא בקיאה בו כי אני רשומה במסלול אחר באקדמיה הזאת.
אבל…כדי שבאמת נצליח ללמוד, אנחנו צריכים לפתח תוכנת לימודים משותפת, חדשה, סביב השולחן העגול. להסכים לשתף את מה שהנשמה שלנו לומדת בכיתה האחרת, כי אחרת מה שווה כל סיפור האהבה הזה?
זה מה שקרה לנו.
האביר החדש הוא לא בן זוגי השני. יש לי רק בן-זוג אחד ויש לי כוונה ברורה להזדקן אתו יחד. אם תרצה הרוח הגדולה.
אני לא מתבלבלת מיופיו המרהיב של אהובי החדש ואני שמחה שגם הוא לא מתבלבל מיופיי המרהיב וממשיך להיות מסור לבת זוגו כבת הברית של נשמתו.
ממנו אני לומדת דברים אחרים, אנו נהנים מדברים אחרים, חולקים דברים שעם האביר שאתי זה לא מתאים. באגדה הזאת אני לא מאוהבת ולא נסחפת להילולת אוקסיטוצין, אני אוהבת. אני לומדת ממנו לשמור על הכדור הכחול שלי, כמו שכתבה אמה שם-בה במונולוג שלה בספר "ערות" של תמר מור סלע. אתו אני לומדת לאהוב כשהמרכז שלי נשאר יציב. עם האביר החדש אני נהנית דווקא מהרוגע של אהבה פשוטה שמתאפשרת אחת לכמה זמן, בלי להפריע לחיי הזוגיות שלי, שהיא עבורי הבית בכל המובנים.
בספר "אגדה חדשה" של גיל הראבן, הנסיכה רוזמרין והנסיך מר רוזין מאלפים יחד את הדרקון. בסיפור, כדי לכשף דרקונים נחוץ שיר וחליל (היי יש לי חליל…)
וזה השיר:
"לחש נחש סוד פיוט
קסמי אמת וקסם שטות
הלבין החושך אור אפל,
פרי עץ נושר ולא נופל.
הים קשה, הסלע רך
שומעים עלי שושן נפתח.
בוכה דרקון מלב נכמר,
חוץ מלא-כלום הכול אפשר.
משקה כשפים ואור של נר
אתה עכשיו דרקון אחר"
זהו. אני מאמינה באגדות חדשות…וכל מי שרוצה לשרוק לי בוז, אכשף את שריקותיו למנגינות נפלאות
