לפני כמה ימים יצא לי להקשיב לשיחה מאתגרת של האישלי עם מישהו. הוא ישב בסלון לידי כשהטלפון צלצל ומכיוון ששנינו מכירים את האדם המדובר ואת המורכבות העתידית של השיחה, הוא הרגיש נוח להישאר בסלון לידי ואני הרגשתי נוח להקשיב תוך כדי עיסוקיי.
השיחה ארכה והסתבכה וראיתי איך האישלי עושה מאמצים עילאיים לא לצאת משיווי המשקל שלו. בסוף השיחה (שארכה הרבהההה זמן) אמרתי לו את דעתי ומה אני חושבת יכול ממש לעזור. הגוף שלו זז באי נוחות ואז אמר משהו באינטונציה קצת עצבנית.
"אתה כועס?" שאלתי. "אני לא כועס, אבל ממש לא הייתי צריך את התגובה הזאת שלך עכשיו".
שתקתי רגע. נשמתי. כדי לא להיזרק לאוטומט של עוד מילים במטרה להסביר למה התכוונתי ולמה אמרתי וכו'. בלי צדקנות עכשיו מלכה, אמרתי לעצמי. עכשיו זה ה money time של הלב. הסתכלתי עליו ואמרתי – "וואו אני ממש רואה איך המילים שלי כיווצו אותך. לא היית צריך עכשיו שום עצות ורעיונות, רק אמפתיה שקטה הא?". כן, אמר לי בבאסה מרוככת. "אני רואה את זה, אני מצטערת". אמרתי לו. "את באמת רואה?" שאל. "כן בחיי…" (כאן הוספתי בדיחה פרטית שלנו). הוא הסתכל עליי במבט מרוכך עם רמז לחיוך, וראיתי איך הגוף מתמסר לקבל את החיבוק האמפתי שהיה לי עכשיו לתת לו בתוך ידיי.
כל הסצנה הזאת נמשכה אולי חמש דקות.
רגע שבעבר יכול היה להפוך לכעס, עלבון, צדקנות, התכנסות, ריחוק ואפילו ייאוש מהקושי לגשר על הפערים בתפיסות העולם, ולסחוב איתו באסה לכמה ימים, הסתיים תוך חמש דקות באווירה טובה.
מה קרה פה בעצם? איך הצלחנו לקחת פוטנציאל של פיצוץ לרגע של קירבה?
מה שקרה בתוכי זה….
1. נשמתי. כשראיתי שמה שאמרתי ממש לא תרם – עצרתי. נשמתי. נשימה תמיד עוזרת להרגיע מבפנים, לקחת רגע צעד אחורה, להתבונן ולא להיכנס לתגובתיות אוטומטית.
2. עשיתי ניחוש מהיר של הצרכים של האישלי באותם רגעים והבנתי שלא בדקתי אתו קודם אם הוא מעוניין לשמוע, אם מתאים לו עכשיו, ומה בכלל הוא צריך עכשיו, פשוט יצא לי ככה בספונטניות.
3. לקחתי אחריות, הכרתי בטעות ועשיתי תיקון בזיהוי הצורך שלו ונתתי לו מענה
(אגב הצורך *שלי* שהביא לתגובה הראשונה, היה להיות משמעותית בשבילו באותו הרגע. אלא שאסטרטגית הפעולה שבחרתי, לא רק שלא הועילה לאיש היקר שלי אלא הייתה ההפך ממה שהיה צריך)
מה שקרה בתוכו זה…
1. נשם. עצר את ההתכנסות האוטומטית במצבים שהיה מתכווץ מתגובה שלי
2. נתן אמון בלקיחת האחריות שלי, כך שהגוף הרפה מהכיווץ ההישרדותי
3. נפתח אל ההומור שהשחלתי בסוף ואל הרוך של החיבוק האמפתי
זה לא קרה ברגע, זה תרגול ארוך ומסור של תקשורת מקרבת.
לא, אהובי לא בא איתי ללמוד יחד תקשורת מקרבת. זו הייתה בחירה שלי כדי לעשות שינוי פנימי קודם כל בי. רציתי לזהות ממש ביסודיות את התבניות האוטומטיות שלי (לא רק בזוגיות. גם בהורות ובכל מערכות היחסים, עם עצמי ועם אחרים) שמקלקלות קירבה ולתרגל גישה אחרת, כך שהמוח שלי ממש יקלוט שאין פה באמת סכנה כרגע ואפשר לתקשר ברגעים של קונפליקט בצורה יעילה יותר. קרובה יותר. אחראית ובוגרת יותר.
חלפו כמה שנים טובות מאז, העמקתי בדרך והשינוי מהדהד ונספג בחדרי הלב, בקירות הבית ומשפיע גם על כל סובביי לטובה.
אם גם אתם רוצים שינוי כזה, קורס היסודות לתקשורת מקרבת הוא צעד ראשון. שישה מפגשים, 3 שעות כל אחד.
הקורס הקרוב יתקיים בימי ראשון בבוקר, החל מ 24/4. בקליניקה שלי במנוף.
מעניין אתכם? שלחו לי הודעה ל 050-8806119
ימים טובים
מלכה