לפני כחודש הצטרפתי לשבוע הליכה במדבר עם עוד כמאה וחמישים איש במסגרת הפרויקט המופלא נפגשים בשביל ישראל.
אחד הדברים המיוחדים שקורים במסע הזה הן שיחות מאד אישיות עם אנשים שמעולם לא נפגשתי אתם קודם ורוב הסיכויים שגם לא אמשיך לתחזק את הקשר אחרי. רגעים קסומים של חיבור אנושי פשוט מלב אל לב.
הלכתי כברת דרך עם איש אחד. השיח בנינו נוצר בקלות לתוך העומקים של החיים. "את בזוגיות?" הוא שאל. כן, עניתי, כבר 34 שנים. "אם את בזוגיות אז אין לך חופש" אמר.
אני חולקת עליך. עניתי. ולא בגלל שבזוגיות שבנינו יש קצת יותר חופש מאשר בזוגיות ממוצעת, אלא בגלל שתי נקודות:
1. אני נמצאת בקשר הזוגי הספציפי הזה מבחירה חופשית שלי ולא מכורח וגם לא מפחד. לכן, בכל נקודה של קונפליקט משמעותי אני בוחרת מחדש ולא נמצאת על אוטומט.
זה אתגר גדול. משום שבנקודת קונפליקט אני כמעט עיוורת. רואה רק את מה שאין. והאתגר הוא להיזכר במה שיש, בעיקר באספקט הרגשי והרוחני (ולראות שזה המון ותופס הרבה יותר מקום מאשר מה שאין) ולבחור – האם להמשיך בנתיב המשותף או לבחור בנתיב אחר.
נדמה לי שכשלא לוקחים את האחר ואת נוכחותו לידינו כמובן מאליו, ונזכרים שוב ושוב שאנו כאן יחד מבחירה חופשית, המוכנות להשקיע בקשר נובעת ממקום מאד עמוק ואותנטי.
בעצם זה להחזיק שתי רמות תודעה כביכול הפוכות – נצח וארעיות בו זמנית.
נצח – משום שאני מאמינה שזוגיות זו ברית בין שתי נשמות. זה לא הסכם נוחות. נשמות הן נצחיות, הן מהות רוחנית שמתארחת בגוף. לכן בברית בין נשמות יש אספקט שאינו קשור בחומר וגם לא בזמן. אלא יש משהו עמוק שמחבר בנינו והוא נשגב מהבנתנו וקשור בהתפתחות שהנשמות שלנו באו לעשות יחד בחיים האלה.
ארעיות – משום ששום דבר ואף אחד אינו באמת "שלנו". הכול בר חלוף, הכול נמצא בתנועה והשתנות ומי יודע לאן תיקח אותנו הרוח…ארעיות זה אומר לתרגל הרפיה מאחיזה. לחיות כל יום בידיעה שאולי אין מחר. לכאורה זה עשוי להכניס פחד לחיים (ואכן יש בי רגעי פחד מהארעיות הזאת).
ארעיות זה ההפך מביטחון. כביכול. כביכול – משום שהביטחון היחיד שאני חווה כאמיתי הוא האמון בחיים עצמם, עד כמה שזה נשמע פרדוקס. התמסרות בעלת אופי דתי (מבלי להיות כבולה להלכות הדתיות שהומצאו על ידי האדם) אל הבריאה/בורא ואמון בעצמי. התמסרות לארעיות ולאיש שאתי בו זמנית.
השילוב של הבנת השבריריות של החיים יחד עם הבחירה היומיומית שלי בהליכה יד ביד עם האיש שאתי, נותנות לי את התחושה של החופש הפנימי.
ההבנה שאני בוחרת בחוויית החיים הזאת מתוך חופש בחירה.
שנינו חופשיים ללכת לדרכינו בכל יום ובכל זאת בוחרים שוב ושוב בביחד. מאהבה ומחויבות שאנו לוקחים על עצמינו מרצון חופשי.
2. האדם הוא לא באמת יצור חופשי – הוא מוגבל על ידי גופו, על ידי מבנה האישיות שלו, הדפוסים שלו, המערכת הרגשית שלו, אמונות שלו ולכבלי תודעתו. כבלי התודעה הכוונה שלי לספקנות. הדברים שאנו מתקשים להאמין שאפשריים. או מתקשים להבין. לראות. לחוות.
המושג חופש כמושג אבסולוטי הוא סוג של אשליה עבורי. משול לתעופה חופשית בחלל. מפחיד מאד. לעומת זאת יש בי כמיהה להיות חופשיה מפחד. כמיהה שהחלטות החיים שלי ינבעו מנביעה פנימית, מידיעה פנימית, מאהבה ולא מפחד. יש רגעים של חופש מפחד. הרגעים האלה מתרחבים לימים ושבועות. ואז משום מקום, או בעקבות אירוע כלשהו, שוב עולה הפחד, ושוב אני מבקשת להתחבר למקור, לבריאה, לאמון, לאהבה, לנשימת החיים שמשחררת את הפחד, בכמיהה שהפעם לזמן ארוך יותר. אני משתדלת להיות בחמלה לעצמי ולבן זוגי על רגעי הפחד ולא בשיפוט. במסגרת מוגבלויות האנושיות, הכמיהה שלי היא להיות כמה שיותר חופשיה מפחד. זו משאלת לב.
אז איך נכנסת העצמאות לתמונה של הזוגיות?
אני רואה שלושה אספקטים לעצמאות: רגשית, תפקודית וכלכלית. אתייחס כאן לשניים הראשונים.
עצמאות רגשית נובעת מהבנה שאנו ורק אנו אחראים על רגשותינו. זה אומר שאם האחר פעל או דיבר באופן שכיווץ או פגע בנו, האחריות שלנו על רגשותינו עומדת באופן נפרד מאחריותו של האחר על מעשיו/דבריו. אם נפגעתי, זו אחריותי האישית לשתף את רגשותיי בגוף ראשון ולא להניח שהאחר ינחש מה אני מרגישה ובאותה נשימה אל לי להניח עליו הנחות אלא לשאול מה הוא מרגיש.
עצמאות תפקודית משמעה שגם אם יש חלוקת תפקידים שמוסכמת מראש על שני בני הזוג, כל אחד מהשניים יודע ויכול לתפקד גם לבד. ברמה הכי מעשית – לעשות כביסה, לנקות את הבית, לקחת את האוטו למוסך ולהיכנס לחשבון הבנק כדי "להיות בעניינים".
חלוקת תפקידים שבה אין יכולת, גם אם אינה באה לידי ביטוי בחיי המעשה, לעשות לבד את כל הפעולות המתחזקות חיים יומיומיים, יוצרת תחושת תלות תפקודית ומפחיתה בכך מתחושת החופש הפנימי ומן המסוגלות לחיות לבד.
מכל אלה נובע שזוגיות מיטיבה נובעת מלבדות מיטיבה.
כשלאדם טוב עם עצמו, יש סיכוי טוב יותר שיהיה לו טוב עם האחר.
