שיקום הסמכות הפנימית

מה זה בכלל סמכות פנימית ואיך היא פועלת?

איך קרה שרובנו לא מכירים את הסמכות הפנימית שלנו?

אתחיל בסיפור אישי

בשלוש השנים האחרונות אני מעמיקה בלימודי העיצוב האנושי (Human Design). 
היה רגע אחד בקורס של קריאת מפה אישית שבו עמדו לי דמעות בעיניים ולא נתתי להן לצאת.
זה קרה בשיעור שבו למדנו על ההתניות במפות האישיות שלנו (על התניות ודפוסים אכתוב בפעם הבאה).
היה זה אחד מאותם הרגעים שבהם ראיתי את סרט החיים שלי רץ להמון מקרים שבהם לא ידעתי להקשיב לסמכות הפנימית שלי כי המיינד 'מכר' לי את הפחד. הפחדים הספציפיים שלי – מעימות ומהאמת שלי והפחד לא להיות אהובה.
ראיתי רגעים במערכות יחסים שחשובות לי שבהם פעלתי בניגוד לסמכות הפנימית ומכרתי לעצמי תעתוע יפה שנעים לשמוע וגם מאד משכנע. המיינד מאד חזק ושתלטן ויודע לתת הסברים מאד הגיוניים.
לא מדובר ברגעים דרמטיים, אלא ברגעים מעודנים ולפעמים מורכבים שבהם הגוף ניסה לדבר אלי; לכוון אותי. כעת אני מבינה כמה ויתרתי על עצמי כדי לשמור על חיבור חברתי, כדי להיות שייכת. מכיוון שאני במסע מודעות עצמית כבר שנים ארוכות, לא הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי משהו עמוק על עצמי. ההבדל הוא שהפעם הבנתי בדיוק איך כל זה עובד באופן מבני. מהמכניקה של העיצוב האישי שלי.
באותם רגעים דמעות הציפו את העיניים שלי ועצרתי אותן כי ידעתי שזה לא המקום והזמן. שאני צריכה להקדיש להן זמן ומקום עם עצמי, מקום מכבד מלא בחמלה על שאף אחד לא לימוד אותי איך להקשיב לי. מרחב מכבד לדמעות. 

חזרה אליכם

דמיינו לרגע את האדם הקדמון. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה. בין אם זה לצאת לציד כי נגמר המזון, אם זה לסגור את פתח המערה מפני הקור, להיות ערני ולהיזהר מפני חיות טרף או בעלי חיים ארסיים, ובין אם לאפשר לעצמו לנוח ולאגור כוחות. מערכת קבלת ההחלטות שלו הייתה פשוטה: הקשבה לחושים, לגוף. היו לו חושים מחודדים שנתמכים ע"י הורמונים שמודיעים לו איך הוא מרגיש וכל שהיה עליו לעשות הוא להקשיב לחושים שלו. החלטה שגויה הייתה עלולה לעלות לו בחייו. האדם הקדמון, ככל הנראה, לא ידע לתת שמות לכל הרגשות שלו. אולי הוא לא ידע את ההבדל בין תסכול לחוסר אונים, בין סיפוק לשמחה. אבל דבר אחד ידע היטב: מתי 'כן' ומתי 'לא'. האדם הקדמון לא יכול היה להרשות לעצמו להתנתק מהמסרים התדירים שהחושים סיפקו לו.

בהדרגה המוח של ההומו ספיאנס התחיל להתפתח, לחשוב על רעיונות חדשים, האדם החל לתרבת צמחי מאכל ולביית בעלי חיים (המהפכה החקלאית), ובמקביל התפתחה במוחו מערכת מסועפת של נוירונים שיוצרת מחשבות מורכבות, כמו גם כישורים חברתיים.
מושגים כמו רווח והפסד. כדאי לי או לא כדאי לי. לא רק כלכלית אלא גם חברתית. כדאי לי להתחבר עם יצחק או עדיף עם נמרוד? כדאי לי ללמוד כלכלה או עדיף ללכת עם הלב וללמוד סוציולוגיה? לתת מענה לכיס או ללב? להשתייך לחבורה הזאת או האחרת?
ככל שהמוח האנושי הסתעף, כך הוא התרחק מהאינסטינקטים החייתיים שלו ובמקומם המיינד תפס פיקוד על מערכת קבלת ההחלטות, שנעשתה שכלתנית ומושפעת יותר ויותר מהתניות חברתיות.

המערכת הכלכלית חוגגת על התהליך הזה, משום שזה מה שיוצר "צמיחה כלכלית" – כשהאדם משתכנע שהוא "צריך" עוד ועוד מוצרים, מידע, דעות. It's never enough.
גם המערכת החברתית חוגגת על הירידה של האדם מנכסיו החייתיים, משום שזה מאפשר ליצור עבדות תודעתית. דוגמה מובהקת לעבדות תודעתית היא כמות צריכת החדשות והמדיה, שמשאירה את האדם חשוף תמידית לפרסומות, לדעות, לפרשנויות ולשטיפת מוח ומחובר למערכת הפחדים שלו, במעגל אינסופי שבו מחפשים מרגוע לפחדים בעולם החיצוני – בחדשות, במערכת הבריאות, במומחים, ולא בפנים. העברנו את הסמכות לקבלת ההחלטות למיקור חוץ – ליועץ העסקי, לרופא שלנו, ואפילו למטפל הרגשי.

התוצאה של התרחקות האדם מהאינסטינקטים החייתיים היא שהאדם פועל בניגוד לטבע שלו. בניגוד לסמכות הפנימית שלו.

האדם הקדמון ידע מה טוב למאכל ומה רעיל. הוא ידע מה "להכניס" למערכת הביולוגית שלו ומה לא. המערכת הביולוגית הם החיים עצמם על כל הרבדים שלהם. כולל הרבדים הרגשיים והחברתיים. 

בפן הרגשי אני רואה תהליך מעניין. ככל שהאדם החליף את האינסטינקטים החייתיים בשיקולים מנטאליים (בין אם כלכליים או חברתיים), כך התרחב בתוכו מאבק פנימי של קולות. השחקנים הם המיינד והגוף. הגוף אומר "לכאן" והראש מתווכח אתו "אבל אולי יותר כדאי לי לשם". קקופוניה של קולות פנימיים שמושכים לכיוונים שונים ויוצרים חוויה של בלבול ופקפוק עצמי.
ככל שאנחנו נעשים מבולבלים יותר הנפש שלנו פחות נינוחה והגוף במתח תמידי, גם אם לעיתים המתח סמוי.

מהי אם-כן סמכות פנימית?

סמכות פנימית זו איזושהי תגובה גופנית פנימית שאנחנו יכולים לזהות ולסמוך עליה ברגעים של התלבטות בקבלת החלטה. כל החלטה, קטנה כגדולה.
התגובה הגופנית הופכת מוכרת לנו כשאנחנו מפתחים מודעות גופנית – מזהים את הניואנסים של הגוף כשמשהו בפנים אומר לנו "כן" ואת היעדר הניואנס הגופני הזה כשהגוף אומר "לא", ובמקרים קיצוניים – חוסר נוחות בולט בגוף כשהוא אומר "לא".
כך התגובה הגופנית העקבית ל"כן" הופכת מקור פנימי לסמוך עליו יותר ויותר ככל שמתמסרים להקשיב לגוף.

איך הקושי בזיהוי הסמכות הפנימית מתבטא בחיי היומיום?

קל יותר להבין זאת בפן הפרקטי.
למשל, אתם רוצים לשפץ את הבית ומתלבטים איזה קבלן לקחת.
הראש מתלבט בין הזול והיקר, בין המקצוען לחפפן וכו'. מערכת מורכבת של שיקולים.
הגוף – לו יש דעה מגובשת – לקחת את מוישה. למה? כי איתו מרגיש לכם יותר שקט בגוף. למה? ככה.
דוגמה ב': אתם רוצים להעמיק מקצועית ומתלבטים אם להירשם לקורס אצל מנחה זה או אצל זו.
הראש מתלבט לגבי תעודת ההסמכה, לגבי המקצועיות, השיטה, הדידקטיקה.
הגוף יש לו לרוב דעה מגובשת – ללמוד אצל רבקה. למה? כי בסך הכל הכללי הגוף מרגיש "איתה נכון לי". מרגיש סוג של נינוחות. למה? ככה. הראש יכול למצוא הסברים שונים לסיבת הבחירה, אבל האמת של הגוף היא בלתי ניתנת להסבר לוגי.

איך הסמכות הפנימית פועלת בתחום מערכות היחסים?

דוגמה א':
אתם בזוגיות 20 שנה, שלושה ילדים, משכנתה. עדיין יש אהבה ויש גם לא מעט קונפליקטים מורכבים.
את מתייעצת עם חבר/ה שממליצה לך: תשמעי הוא לא הולך להשתנות, כדאי לך לקחת את החיים בידיים, להיפרד יפה ולהתחיל חיים חדשים.
הראש שלך מתבלבל. יש קולות בעד ויש קולות נגד.
כשאת שואלות את הגוף הוא עונה לך, נניח, את התשובה הבאה: הישארי. נכון, לא קל, אבל זו הברית הנשמתית שלך וזה שיעור הגדילה. You can work it out. לשניכם יש מה לצמוח פה בחסות האהבה. למה הגוף עונה ככה? משום שיש משהו שהגוף יודע. והידיעה הזאת איננה מנטאלית. היא בנקודת המפגש שבין הגוף לנשמה.

דוגמה ב' (הפוכה)
אותו הסיפור רקע. אתם בזוגיות 20 שנה וכו'. יש אהבה ויש גם לא מעט קונפליקטים שמדירים שינה מעינייך.
את מתייעצת עם חבר/ה שממליצה לך: זה לא פשוט להיפרד, תאמיני לי מניסיון. הישארי, תודי על מה שיש לך ותתפשרי על מה שאפשר.
גם פה הראש מתבלבל.
אבל בסיפור הזה ההקשבה לגוף אומרת את ההפך – הגוף אומר לך לכי. גם אם זה קשה, גם כשזה אומר לפרק מפעל חיים. למה? אני לא יודעת. יש משהו בשפה של הגוף שיודע דבר שהראש לא מסוגל בכלל לקלוט ובוודאי שאין משמעות להסבר לוגי. זו שפה אחרת, תדרים אחרים.

אמנם נתתי פה דוגמאות קצת קיצוניות…בכל סוגי מערכות היחסים – בין אם בזוגיות, בחברות, בשכנות, ביחסי הורה-ילד, חברים לעבודה – בכולם יש אינספור רגעים של קבלת החלטות.
ככל שנעשינו יצורים מתוחכמים יותר, נוספו לנו גירויים חיצוניים שמשפיעים (ומעמיסים) על היכולת שלנו להקשיב לסמכות הפנימית שלנו שנמצאת בגוף.

איך מחזירים לנו את הסמכות הפנימית?

כשאנחנו לא מצליחים להקשיב לסמכות הפנימית שלנו ומקבלים החלטה מהמיינד התחושה הפנימית היא כמו סוג של כעס או מרמור או תסכול לא פתיר, משהו לא לגמרי שקט. חלקנו יחושו את זה פנימה – כמו נטישה עצמית, שלא כיבדנו את עצמנו. בשורה התחתונה זה תמיד חוזר אלינו – אל האימון של המיומנות להקשיב לסמכות הפנימית שלנו.

איך?

יש אנשים שלפני קבלת החלטות צריכים "לישון על זה לילה" או חודש שלם כדי להרגיש בגוף איך מרגישה החלטה כזאת או אחרת. יש אנשים שהגוף לוחש לחישות מהירות שחולפות מהר כמו נפילת פרי בשל מעץ. רק האדם יודע לזהות את האפיון האישי של גופו.
החלטה מתוך הסמכות הפנימית מורגשת בשלמות פנימית גם כשההשלכות מורכבות.
האדם יודע שקיבל את ההחלטה הנכונה ומוכן לשלם את המחיר של ההשלכות בלב שלם. יש משהו שקט בלב/בגוף למרות כל קולות הרקע.

השאלה שאנחנו צריכים להפנות אל הגוף היא: זה נכון לי, או לא נכון לי?

התשובה היא דיכוטומית. כן או לא. לפעמים צריך להמתין בסבלנות עד שמתקבלת תשובה מבפנים.
בגלל שהתרגלנו לקבל החלטות מהמיינד, התשובות מהמיינד תמיד מורכבות ולוקחות בחשבון את כל הגורמים. הגוף החלטי יותר. בהיר יותר. הגוף "מבין" שלכל החלטה יש מחיר, והוא מוכן להם.
שיקום הסמכות הפנימית היא תהליך הדרגתי, לא זבנג וגמרנו. יש גם רגעים כואבים של נפילה לדפוסים והתניות שדוחפים אותנו להחלטות מהמיינד. היו חומלים עם עצמכם.

למידה בדיעבד

כשאנחנו מתבוננים לאחור על החלטות שונות שקיבלנו בחיים, השאלה אם זו הייתה החלטה נכונה לנו או לא, אינה קשורה לתוצאות המעשיות של ההחלטה, אלא לרגש שנשאר לנו מהתהליך.
האם אנחנו שלמים עם עצמנו או לא? נינוחים או לא.
ושוב – היו חומלים איתכם.

ממה כדאי להימנע?

איש לא יודע מה טוב עבור אדם אחר.
לכן כדאי להפסיק להקשיב לעצות. כדאי לך כך או אחרת.
עצה של רחל תהיה נכונה רק עבור רחל.
המיינד שלנו תפקידו ללקט מידע עבורנו ולהיות השראה לאחרים. השראה ולא סמכות. זה בסדר לשמוע דעתם של אחרים, למי שמתאים, על מנת לשמוע נקודות מבט שונות.
גם בפן הרפואי – תפקיד הרופא לספק לכם את המידע שהוא יודע. תפקידנו ללקט מידע מכיוונים שונים ולקבל החלטות לפי הסמכות של הגוף. המטפל הרגשי – תפקידו לתת לכם יד כברת דרך ליישב בשלום חלקים שלכם. מי המטפל/ת המתאים מתי מסתיים הטיפול זו החלטה שלכם.
האמת הפנימית של כל אדם נמצאת בגוף. כל אחד ואחת בדרך הייחודית.
את ההחלטה הסופית – קבלו מהגוף.
זהו אימון הדרגתי. זה לוקח זמן והקשבה מעודנת לגוף.

ככל שאנחנו חוזרים אל הבית הפנימי, אל ההקשבה פנימה, תנועת החיים שלנו הופכת להיות יותר מדויקת. יותר אותנטית. ככל שאנחנו יותר אותנטיים יש בנו יותר אהבה עצמית ויותר קבלה של השונות האנושית בזכות ההבנה שלכל אדם סמכות פנימית משלו, ולעולם לא נבין אותה. נותר לנו לקבל…

דילוג לתוכן