סדנאות

לקח לי שלושים שנה של חיים משותפים עם אהוב ליבי, כדי להבין שלמרות האהבה ולמרות ההשקעה העצומה בהתפתחות האישית, עדיין, בנקודות הקונפליקט נפלנו שוב ושוב לאותם הבורות. לקח לי חמש שנים נוספות עד שהצלחתי ממש להפנים את המהות של התקשורת המקרבת בתוך הזוגיות האישית שלי וליצור תפנית בת-קיימא בתקשורת שלנו בזמני קונפליקט, למרות שליוויתי אינספור זוגות בתהליכי צמיחה.

למה זה קורה לנו?
כששני אנשים קוראים לעצמם זוג, מתרחשים בו זמנית כמה דברים:
שמחת האהבה- וחשש שתיגמר.
תחושת שייכות גדולה – וחרדת נטישה.
כמיהה להיות הרבה ביחד, לצד חשש ממחנק וצורך בפרטיות.
תשוקה מינית, לצד חשש מפני התעוררות אהבה ותשוקה גם אל מישהו אחר.

עם השנים אנו משתנים. מתפתחים לכיוונים שונים.
ואז עולה חשש מכך שכבר אין נקודות חיבור, ואולי – גם חיפוש הדרך כיצד לטפח חיבור למרות השונות.
ליהנות משני העולמות – אחדות ונפרדות

לרוב את החלק הטוב אנו חולקים, ואת הפחדים וההשתנות אנו לרוב מחניקים.
סוגרים בתיבת הסודות האישית של הלב.
במקרה הטוב מספרים לחברה טובה. החשש לשתף את בן הזוג במה שעל הלב יוצר חיץ ביננו. ביניכם.
החיץ הזה הולך וגדל עם השנים עד שהופך לטריז. שני אנשים החיים יחד אבל לא באמת יודעים מהן צפונות הלב אחד של השנייה. הטריז הופך למרחק פיזי ונעלמת האינטימיות. לעתים משתלט עצב גדול על אבדן משהו יקר ונדיר שהיה ביניכם. מתעורר רצון להתקרב חזרה אבל אחרת. ולא יודעים איך.
היום אני מבינה שנדרשת גישה חדשה ושונה ממה שאנו מכירים, על מנת שזוגיות תעמוד בטלטלות החיים ועדיין נישאר בחיבור שלאהבה.
היום אני מבינה שהזוגיות עצמה היא מרחב שתפקידו לפתח אותנו אם אנו רק מסכימים להתבונן במראות שהיא שמה לנו, להתבונן בדפוסים שלנו ולקחת עליהם אחריות. אם אנו רק מסכימים להתייחס לכל קונפליקט כהזדמנות ומתנה לצמיחה, עידון, זיכוך והתפתחות.

אנו – מלכה ויזהר
שני אנשים שהולכים את הדרך ברגליים יחפות. כל אחד מאתנו חי בקשר זוגי קרוב לארבעים שנה. קשרים שידעו עליות ומורדות, שינויים והתפתחות

מה אנו מציעים?
קורס לזוגות, שבעה מפגשים, ברוח התקשורת המקרבת, אבל לא רק
שבו…
נשאף ליצור מרחב בו נלווה את השניים שהיו לאחד
ומתוך אחדותם גדלים להיות
בני אדם אמיצים, חברים אוהבים נדיבים ושמחים בצמיחתה של האחרת
והיא אוהבת תומכת את מסעו של האחר על נפתוליו
נאפשר להיות במרחב "אנחנו" וניתן מקום לשונות המורכבות הייחודיות
של כל אחד ואחת ונחגוג אותן עם מקום מכבד לכאב לתסכול ולתקווה.
ניתן מקום ליופי לקושי לחגיגה ולאבל .

דילוג לתוכן