סערות הן חלק בלתי נפרד מחיי אדם; מאז ולעולם. בין אם זו טלטלה גופנית, רגשית, או קונפליקט במערכת יחסים, סערה היא הזדמנות להפנות זרקור אל חלק בנו שמבקש התבוננות, אהבה, ריפוי ושינוי.
בכל הקשור במערכות יחסים, אני סבורה שעל האדם לרפא קודם-כל את מערכת היחסים שלו עם עצמו ועם החיים עצמם.
בתהליך הפרטני, אני רואה את האדם השלם, ועוזרת לו להתבונן פנימה כדי לקבל מתוכו את התשובות, ההכוונה וגם את האומץ לעשות את השינוי שהוא מבקש.
מה זה בעצם ריפוי הוליסטי? האם זו שיטה?
ריפוי הוליסטי אינו שיטה, אלא גישה טיפולית ותפיסת עולם.
מקור המילה הוליסטי מיוונית, holos שפירושו שלם.
בשונה מן הרפואה הקונבנציונאלית, אשר הולכת ומתמקצעת לרמת המיקרו ולמומחיות ספציפית, הגישה ההוליסטית מתבוננת באדם כמכלול שלם.
גישה זו מתייחסת לארבעת הרבדים של הקיום האנושי, כמערכות הקשורות זו בזו ביחסי גומלין: גופני, רגשי, מנטאלי ורוחני.
לכל אחד מן הרבדים הללו שפה משלו וחוקיות משלו.
החוקיות הייחודית של כל רובד מתקיימת במקביל ובדו שיח עם הרבדים האחרים.
הרובד הגופני מתקיים ברמת החומר ומתבטא בחוקי המבנה (האנטומיה) והמערכות השונות של הגוף (הפיזיולוגיה, הכוללת בתוכה את הכימיה והביולוגיה), שנמצאות ביחסי גומלין זו עם זו.
זהו הרובד הנחקר ברפואה המערבית. הוא כמותי ומדיד. דוגמה לכך שכל הרבדים פועלים יחד תמיד, היא שכאשר אדם חווה סערה נפשית, למשל משבר בזוגיות, הוא חווה את הסערה גם בגוף, בצורה של דופק מהיר, כאבי בטן ועוד.
הרובד הרגשי הוא הרובד שדרכו אנו חווים את העולם ומפרשים את האירועים שקורים לנו וסביבנו.
הָרְגָשׁוֹת – שמחה, עצב, כאב, כעס, פחד, תסכול, שלווה חמלה – זו השפה של הרגש.
זהו רובד סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, ולכן תמיד יש לזכור שרגשות אינם המציאות, אלא הדרך שבה אנו מגיבים רגשית למציאות.
הרובד הרגשי הוא זה שצובע את חיינו בצבעים מעניינים, אבל הוא גם זה שמבלבל אותנו ויוצר תהפוכות נפש. הראיה לכך שכל המערכות עובדות יחד, היא שכאשר בריאותו של אדם מתערערת, הוא חווה זאת גם בטלטלה רגשית – בצורה של פחד למשל, ואילו כאשר אדם מתקבל לעבודה שמאד רצה, הוא עשוי לרקוד או לצחוק ככה פתאום או לדבר בשטף מהיר ולא אפייני לו…
הרובד המנטאלי הוא הרובד של התודעה וההבנה, המחשבות והאמונות. זהו הרובד שבו אנו חושבים, מעבדים מידע, משווים וגם מדמיינים.
דרך הרובד המנטאלי אנו יכולים לבצע בתוכנו שינויים בהבנה, בתפיסת עולם וליצור מציאות. הרובד המנטאלי מושפע רבות מן התרבות שבה גדלנו. זהו למעשה "מחשב" הקולט מידע ומעבד אותו. דוגמה לכך שהגוף המנטאלי מעורב בכל חוויות החיים, היא שכאשר אנו חולים בשפעת למשל, המחשבות שלנו איטיות וקשה לנו לעבד מידע מורכב.
בדומה למחשב, ניתן “לאתחל” חלקים של המחשב המנטאלי שלנו על-ידי תרגול מתאים.
הרובד הרוחני הוא למעשה “כוח החיים”. זהו אותו כוח שאינו ניתן להסבר מילולי.
הרובד הרוחני הוא זה שמפיח בנו חיים, וגורם לנו לחוש את החיבור עם הקסם שנקרא חיים, על כל המסתורין שבהם.
במסורת הסינית הוא נקרא צ’י, במסורת ההודית – פראנה ובמיסטיקה היהודית – נשמה.
הרובד הרוחני נותן לנו את תחושת החיבור אל משהו שהוא גדול מאתנו.
אנשים שונים חווים את החיבור הזה ומתארים אותו בצורות שונות: יש שיחוו אותו דרך תפילה, דרך טיול בטבע, דרך מוזיקה ועוד.
זוהי הרמה שבה האדם חווה את עצמו מחובר וחלק משלם גדול.
בין ארבעת הרבדים – הפיזי, הרגשי, המנטאלי והרוחני – מתקיימת מערכת היררכית על פי סדר החשיבות שלהם מבחינת שימור החיים.
הרמה הרוחנית היא החשובה ביותר לשימור החיים, אחריה הרמה הרגשית, המנטאלית ולבסוף הגוף הפיסי.
לכאורה, יש כאן סתירה: הגוף הפיזי הוא האחרון בחשיבותו לשמירת הבריאות? הכיצד?
איך לא שמנו לב שסערה מתקרבת?
והאם נוכל למנוע מחלות?
התשובה היא ששיבוש וחוסר איזון המתבטא במחלה פיזית, התחיל להיווצר עוד בטרם נוצרו סימפטומים פיזיים.
שיבושים בבריאותנו מתחילים ברמזים, הנותנים בנו את אותותיהם בצורה עדינה ומרומזת, כגון דכדוך קל, מתח, כאב קל, תחושה בלתי מוסברת שמשהו לא בסדר.
אם נקשיב לרמזים אלו, נוכל להתייחס אליהם, להתבונן בהם, לשאול מה הם רוצים לומר לנו ולהחזיר את האיזון לחיינו.
אם לא נשים לב לסימנים הקלים, הם ילכו ויתחזקו, עד אשר יתבטאו במחלה פיזית. אם כן, מחלה היא הדרך של הגוף לנער אותנו ולהכריח אותנו לשים לב, לבדוק עם עצמנו מה השתבש.
דרכי עבודתי
תחילה, בתהליך של שיחה, אני שומעת את הסיפור, ואנו מבררים יחד את הסימנים שהיו קודם להופעת הסימפטומים (רגשיים או פיזיים).
מכיוון שאני מתמקדת בתהליכים הקשורים לאינטימיות רגשית וגופנית, "סימפטומים" עשויים להיות: ריחוק רגשי, חוסר חשק מיני, כאבים בקיום יחסי מין, שפיכה מהירה, בלבול וחוסר בהירות בקשר, קשיים בתקשורת, התאהבות באחר, רומן בסתר, קושי ביצירת אינטימיות וחשיפה.
בהמשך התהליך הפרטני, אני משתמשת בדמיון מונחה בהרפיה עמוקה על מנת לאתר את מקור השיבוש ולרפאו. תהליך הריפוי מתחיל מהבנת השיבוש, תיקון אנרגטי שלו, שחרור אמונות מגבילות שתמכו ביצירת חוסר האיזון, הבנת המערכת הרגשית-התנהגותית שנוצרה סביבו, הבנה של מה מתבקש להשתנות ויצירת מציאות רגשית ורוחנית חדשה.
כמו כן, תהליך ריפוי מקנה כלים להתנהלות בריאה בחיים היומיומיים, כלים הקשורים לכל אחד מארבעת רובדי החיים.
ושוב נשאלת השאלה: האם ניתן להיות תמיד באיזון ולהימנע ממחלות?
מחלה אינה רק דרך של הגוף להעיר אותנו, אלא גם שיעור לימוד בדרך ההתפתחות המתמדת. מכיוון שאנו יצורים חיים ודינאמיים, אנו מחפשים תמיד את האיזון מצד אחד, אך גם יוצאים מאיזון כדי לשוב ולחפשו, מצד שני. יציאה מאיזון, אם כן, היא אחת הדרכים של הנשמה לקדם תהליך התפתחות. אם נהיה כל הזמן באיזון, נפסיק להתפתח מבחינה רוחנית. כאשר אין קיטוב, אין תנועה.
אם נהיה מודעים לעצמנו, נוכל להסתפק בתנועות קלות מנקודת האיזון, וללמוד את השיעורים ללא טלטלות דרמטיות. מאידך, טלטלות גדולות הן גם שיעורים גדולים של הנשמה. מן הטלטלות הגדולות מגיעות תובנות מאירות עיניים ומדרך הריפוי שלהן מגיעים שחרור ואהבה.
לסיום, אחזור לשאלה – כיצד זה הרובד הרוחני הוא החשוב ביותר לשימור החיים ולא דווקא הרובד הפיזי?
אומר כאן אמירה שאולי תשמע זרה לאזניכם: לנשמה לא משנה אם נחיה או נמות, מכיוון שמוות איננו עונש ואיננו "רע". מוות הוא סיום שלב ושינוי צורה. התרבות המערבית מתקשה מאד לקבל את המוות כחלק ממעגל החיים ולכן כל-כך פוחדת ממנו. לעיתים נצליח לרפא גם את הגוף, אבל לא תמיד. לפעמים הגוף עובר את נקודת ה"אל חזור". אבל הנשמה תמיד יכולה להתפתח עוד ועוד.
לנשמה חשוב שנמשיך להתפתח, ללמוד את שיעורי החיים ולצמוח. לנשמה אכפת שנעשה את הדרך שבאנו לעשות, באהבה, שלא נשתיק את קולנו, שלא נעצום את עיננו מלראות את התמונה הרחבה, שלא נהיה אטומים לכאב של האחר, ובעיקר – שנשמע את המסרים והבקשות של הרוח, למען העתיד המיטיב שיכול להיברא, למען התרחבות והעמקת האהבה.
מכאן – שתהליך פרטני לא יהיה מכוון מטרה, אלא מכוון התפתחות כשהאהבה עצמה היא המורה