היש מקשיב לתפילותינו ?

או – איך לנסח תפילה? 

"תגידי איך את יודעת שיש בכלל מי שמקשיב לתפילות שלך?" שאל אותי האישלי לפני בערך שנתיים. "כי כל התפילות שלני נענות" אמרתי לו בלי לחשוב פעמיים. (אולי הגזמתי טיפונת, אבל בטוח רובן). "הקאץ' הוא, שרוב האנשים פשוט לא יודעים איך לנסח תפילה ולא מבינים את מהות הקשר בין הנברא לבורא" אמרתי לו. תסבירי אמר.

רוב האנשים כשהם מנסחים תפילה, פונים אל בורא עולם/מלאכים/ישויות ריפוי או כל כוח שהוא מעל האני, ומבקשים בקשות ספציפיות כאילו בורא עולם הוא פועל הבמה שלהם, שליח הפיצה, סנטה-קלאוס או לפחות דג זהב. "אלוהים, תעשה ש…". זה קצת מצחיק אותי. כמו ילדים שפונים אל האלוהים האישי שבענן.

אז איך את מנסחת תפילה? שאל אותי האישלי

קודם כל אני מזהה את הדילמה שאני מתמודדת איתה ומנסחת את המציאות המאתגרת. בתקשורת מקרבת קוראים לזה תצפית. תצפית היא העובדות. לא הפרשנויות שלי, אלא המציאות עצמה שמאתגרת אותי. נניח שזה קונפליקט במערכת יחסים קרובה, מחלה פתאומית או מצב מאתגר אחר. אני מנסחת את המצב באופן ברור ללא פרשנות.
ואז אני מתבוננת במצב ושואלת את עצמי אם אני יכולה לראות מה אני יכולה לעשות כדי לשפר אותו? אם התשובה שלי לעצמי היא כן, אז אין צורך בתפילה כי אני יכולה לעזור לעצמי. במצב כזה תפילה יכולה להיות מכוונת להעצמת הכוחות שלי בהתמודדות עם הנושא. כפי שנאמר – אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

אבל, לפעמים אני נתקלת במצבים שאין לי שום קצה חוט לשיפור כי זה לא ממש תלוי בי אלא בנסיבות החיים. כשזה קורה אני מוצפת ברגשות קשים זה יכול להיות תסכול, או כעס, או חוסר אונים או חוויה של חוסר ערך או קטנות. מה שקשה הוא החוויה הרגשית שמציפה אותי. אכן, מה שקשה הוא לכאורה המציאות. אבל אדם אחד יחווה מציאות מסוימת כקשה ואדם אחר יחווה את אותה מציאות כאתגר פעוט וחולף. כלומר מה שעושה חוויה ממש קשה עד כדי צורך בעזרה היא החוויה הרגשית.
מהניסיון שלי, כל הרגשות הקשים מובילים בסופו של דבר לפחד. גם אם מדובר בתסכול, או כעס או חוסר אונים או מרירות, בסוף בסוף, מתחת לכל יש פחד. אם זה פחד מריחוק, או פחד שהמצב לא ישתנה, פחד מבדידות או מנטישה, מחוסר אונים או מאבדן או פחד להיות חשופים, פחד מסבל, מכאב, מנידוי, מכישלון. מתחת לכל הרגשות הקשים יש פחד כלשהו. פחד הוא ההפך מאהבה. ההפך מחיים. פחד הוא המקום ההישרדותי. כאן נכנסת אצלי התפילה.

לאחר שזיהיתי את הרגש הדומיננטי שמציף אותי, אני מזהה איזה סוג של פחד נמצא מתחת לרגש הדומיננטי. אני מפנה לעצמי זמן לבד ועושה עם עצמי טקס קטן של מפגש ביני לבין כל היש. שוכבת פרקדן, מרפה את הגוף ואז אני פונה בתפילה (כאן אני מציעה שכל אדם יזהה איך הוא קורא לדבר הגדול שאליו הוא פונה? יקום/בורא/מלאכים/האני העליון וכד') ומבקשת עזרה לשחרר ממני את הפחד  הזה לטובתי הגבוהה ביותר ולטובתם הגבוהה של כל הנוגעים בדבר. החלק השני של התפילה (לטובתם הגבוהה של כל הנוגעים בדבר) נובע מההבנה שכולנו קשורים זה בזה. לפעמים אני מוסיפה חלק נוסף לתפילה, שהוא ההשלמה לחלק הראשון. אני מזהה איזה ביטוי של אהבה אני רוצה למלא במקום שיתפנה כשהפחד ילך.  למשל – מבקשת להשיל מעלי פחד מ… ולהטמיע בתוכי סבלנות ל… .או להטמיע בי אמונה/רוגע/קבלה/אמון וכו'.

את התהליך הזה אני עושה משנת 2007, מאז שהחיים טלטלו כל תא ותא בתוכי ופתחו בפניי את שערי השמיים, כל פעם שאני נתקלת באתגר ממש רציני. אני לא מבזבזת תפילות על זוטות, אלא רק כשאני עומדת בפני מבוי סתום. זה עובד תמיד, כי מהות הקשר בין הבורא לנברא, להבנתי המוגבלת, קשור בהתפתחות ובאהבה ובקשר ביניהם. הבריאה, אם בכלל יש לה רצון, רוצה אותנו חופשיים מפחד ככל הניתן ומלאים באהבה ככל הניתן. ככה נראה לי.