החשיבות של ניתוח קונפליקט בדיעבד

רגע אחרי קונפליקט, לרוב נשאר לשני הצדדים טעם מר
יש שימהרו להמשיך הלאה ויש ש"יחפרו" עוד ועוד במה שהיה
יש גם את דרך המלך….
דרך המלך מבקשת סקרנות הדדית ומאמץ תקשורתי

השבוע היה לי קונפליקט כואב עם האישלי. 
זה בא לי בהפתעה, כי מתחילת המלחמה באמת הצלחנו לשמור על אווירה תומכת וחמה בנינו ולא נתנו למלחמה שבחוץ להיכנס בנינו. זה לא מובן מאליו…

הוויכוח התעורר סביב דפוס הדדי בתקשורת שלנו כשמשתפים חוויה אישית, שמדליק אותנו מידי פעם. 
כשזה קורה אני חווה תסכול גדול. "איך זה שאני מלמדת תקשורת מקרבת, לא מצליחה ליישם זאת בזמן אמיתי?" אני מתמלאת בשיפוט עצמי ובעצב גדול.
מובן שהתסכול והעצב ברגעים האלה הם הדדיים.

אני מרגיעה את עצמי ונזכרת באמירות של כל המורות והמורים הנפלאים שמהם למדתי תקשורת לא-אלימה. מדברים על זה שלא ניתן להכחיד את הקונפליקטים בין אנשים, גם אם נהיה מומחים לתקשורת לא-אלימה. ניתן לצמצם אותם וללמוד להתבונן על קונפליקט בדיעבד ובכל פעם ליצור קירבה מחודשת, הבנה מחודשת. לבנות שוב גשר.
 זה בדיוק מה שעשינו. אחרי שכל אחד הרגיע את עצמו, ישבנו לדבר, להקשיב מהלב, להבין, להצטער על מה שהיה להצטער, להתקרב. 

בני אדם שונים זה מזה. השוני הוא מובנה, לכל אחד ייחודיות אישית. כמו שני פתיתי שלג שתמיד-תמיד יהיו שונים. אין שני פתיתי שלג זהים. 

עובדה זו יוצרת מצב שאף אחד לא יכול באמת להבין אותנו עד הסוף, לחוות את החוויה שלנו בדיוק כמו שאנחנו חווים אותה. גם כשאנחנו בעמדה פנימית מאד אמפתית – גם אז. נצליח לחוות אמפתיה וקירבה, ועם זאת תמיד יישאר רובד עדין שאותו לא נבין עד הסוף אצל האחר. כי הוא אחר. עם העובדה הזאת נצטרך ללמוד לחיות בשלום, וכך עם עצמינו ועם הייחודיות האנושית. 

כשיושבים לדבר לאחר ויכוח, יש שתי עמדות פנימיות שכדאי לנו לאמץ: 

1. סקרנות 

סקרנות לחוויה של האדם שאיתו ממש עכשיו חווינו התנגשות. איך זה נחווה אצלך? סקרנות מתוך אכפתיות, מבלי לנסות לתקן את נקודת המבט שלו, או להוכיח אותו ולהעמיד אותו על טעותו. 

2. להכיר בחוויה של האחר 
הכרה, בשונה מהצדקה, זה אומר לתת מקום לחוויה האישית. השונות בנינו יוצרת פילטרים שונים של פרשנויות אצל כל אחד. לתת הכרה זה להקשיב עד הסוף, להתבונן באחר בחום ולראות אותו באמת. 

בסופו של יום, הצורך הרגשי העיקרי של האדם (מעבר לצרכים הישרדותיים) הוא ניראות – שיראו אותנו באמת. כאשר מתמלא הצורך בניראות, מתרככת חוויית הבדידות האנושית ומתרחבת חוויית החיבור. אנחנו ביחד בזה.

לרוב, שני דפוסים עיקריים עולים לאחר קונפליקט: 
האחד הוא להסתגר ולהתנתק, והשני הוא להמשיך ולחפש חיכוך כדי להעמיד את האחר על טעותו. שניהם לא מוצלחים משום שלא נעשה תהליך למידה.

כשאנחנו נותנים ידיים כדי לצלוח את המהמורה ועושים מאמץ כן לראות את החוויה של האחר ולתת לה הכרה, גדלה היכולת שלנו לחיות בשלום עם עובדת השונות בינינו, עובדה שתמיד תהיה המקור של כל הקונפליקטים.